חוזרים לשגרה: לונדון בירת הבירוקרטיה ומוסיקה

וואו, נראה כאילו חלפו עידן ועידנים מאז כתבתי בפעם האחרונה. פשוט כל כך הרבה דברים קרו פה. אז מאיפה מתחילים?

טוב, למי שקרא את הפוסט הקודם אני שמחה לבשר שעברנו בית כמתוכנן.
אמנם הגענו ללונדון ביומיים איחור, מה שהשאיר לנו רק שלשה ימים לארוז בית שלם (כולל מיון, מיחזור וזריקה של טונות של דברים שנאגרו בחמש השנים האחרונות) - אבל עשינו זאת. למרבה הפלא זה לא היה כרוך בסבל בל ישוער. הילדים התגייסו בשמחה למיין את תכולת חדרם והקרבה בין שני הבתים אפשרה לנו להעביר מדי יום חלק מן הדברים. וביום המיועד, כשהגיעו המובילים, הכל היה ארוז ומוכן. כשהם מסיימים כשעתיים מוקדם מן התכנון אנחנו אפילו מקבלים הנחה. ממובילים. ישראלים. מי יודע, אולי זו חוויה מתקנת לשנים קודמות.

מאידך החיבור לטלפון ולאינטרנט הינו סיפור יותר "כאוב".
כחודש לפני המעבר אנחנו מבררים עם חברת הטלפונים וספק האינטרנט במה כרוך התהליך.
"אין בעיה" מבטיחים לנו, "תודיעו לנו כמה ימים לפני ונשנה את הכתובת".
נשמע הגיוני, לא? הרי אנחנו עוברים בית בשכונה, ובעידן דיגיטלי כמו היום, הרי לא מדובר במהנדס שצריך לבוא פיזית לנתק ולחבר חוטים.
אבל, יומיים לפני המעבר מתגלה האמת העגומה. את האינטרנט אי אפשר לחבר עד שקו הטלפון לא רשום על שמנו. מכיוון שבעל הבית מבקש שנשמור את המספר, חברת הטלפונים מנצלת את ההזדמנות לסחוט את הצרכן (אותנו). בהתחלה הם טוענים שאי אפשר לשנות שם ולשמור את מספר הטלפון (אין להם את הטכנולוגיה המתקדמת?). אחרי שעות בטלפון, כולל של יונתן, בעל הבית, למזכירתו האישית של מנכ"ל החברה, כולל איומים מצדו נעתרת החברה לדרישתו. כן, נכון. הם גילו כנראה ש..."אפשר לעשות פעולה מסובכת זו, אבל זה מחייב אתכם לשנה בתעריף הכי גבוה. וזה גם ייקח לפחות שבועיים (קשה לשנות שם במחשב)". יוני שוב מבלה שעה בטלפון ומקבל הבטחה שהעניין סגור.
יומיים אחר כך מגיע מכתב המאשר את התקנת הקו על שמנו. אבל עם מספר שונה ממה שהובטח. אנחנו מוותרים ומעבירים את העניין שוב לטיפולו של יונתן, בעל הבית. המסכן, שוב הוא מבלה אחה"צ בטלפון.
אחרי יומיים מגיע מכתב המאשר שהקו רשום על שמנו. הפעם עם המספר המבוקש. "ההתקנה" עוד 10 ימי עבודה (תרגום: לפחות שבועיים). כך חולפים להם שלשה שבועות.
טוב, אז חוזרים לספק האינטרנט. היומיים המובטחים הופכים לעשרה ימי עבודה. שוב ויכוחים ואיומים.

אז בואו נסכם את החוויה בכך שאחרי יותר מחודש חוברנו לעולם. לא תאמינו עד כמה אנחנו מחוברים לאינטרנט. לא, לא פייסבוק או דוא"ל. אני מדברת על מידע. מתי חיפשתם לאחרונה משהו בדפי זהב - הספר? או מידע על זמני נסיעת רכבות? נחיתת מטוסים? סרטים? תשלומים?

">

איריס בהופעה ברויאל אלברט הול

וחזרה לשגרת היומיום. למשל להופיע ברויאל אלברט הול...פינק פלויד, רובי וילאמס, דפש מוד, רוד סטיוארט, הקילרס ואיריס ריינד. כולם הופיעו ברויאל אלברט הול.

מידי שנתיים מארגנת Barnet, העיריה שלנו, קונצרט של כל תזמורות הנוער והמקהלות: Barnet One Voice. שנים איריס משתתפת במקהלת בית-הספר. ועכשיו האירוע הגדול - קונצרט ברויאל אלברט הול.
כן, כן, כמו טובי האמנים בעולם, גם ילדינו נערכו לקונצרט. חודשים של חזרות, הנחיה והדרכה מזמרי אופרה מקצועים ומוסיקאים. הילדה מתאמנת תוך שהיא מפזמת בכל שעות היום את שירי האופרה כרמן. היום הגדול מגיע. איריס וכל המקהלה נוסעים בצהרים לחזרות אחרונות. אנחנו, עדיין מחוסרי אינטרנט - מנסים לברר מה הדרך הטובה ביותר להגיע למקום. מהר מאד אנחנו נשברים ומחליטים לנסוע עם האוטו. בדרך לקונצרט פקקים...לחץ! נגיע או לא נגיע בזמן. מזל ששנת בחירות והקונצרט נפתח בסדרת נאומים של ראש העיר וראשי מחלקות בעיריה.

בפנים - המראה מרהיב.

למי שלא היה באולם מומלץ לבקר. זה פשוט מקום מדהים. קומות קומות של יציעים ותאי צפיה. במרכז זירה עגולה בה פרושות כ- 4-5 תזמורות נוער. עוגב ענק ויפיפה בחזית ולמרגלותיו במה (בקונצרטים רבים הקהל עומד ברחבה הפנימית, קרוב קרוב לאמנים).

המנחה, קריין ידוע מערוץ המוסיקה של הבי.בי.סי. המקהלות פרוסות סביב, סביב, על היציעים שבחזית האולם, כל בית-ספר בצבעי התלבושת. אנחנו מתחילים לחפש את איריס בין אלפי הילדים (שוב שכחנו משקפת). אחרי כמה שירים וקטעים מוזיקליים, מזהה עופר בשורה האחרונה מולנו ילדה שתנועות הגוף שלה מזכירות את איריס. המצלמה נשלפת, זום ו...כן זאת איריס.

החלק הראשון כולל מגוון קטעים מוזיקליים. והחלק השני מוקדש לאופרה כשארבעה זמרים מקצועיים מובילים את המופע. הקריין, מנהל דו שיח עם עם הילדים והקהל תוך שהוא פורש את הסיפור בצורה נגישה ומרגשת לילדים. הסאונד מדהים. המוסיקה מרטיטה. והילדים מהופנטים. אירוע מדהים.

והנה עוד להקה שהופיעה ברויאל אלברט הול - The Killers:

">




על הבחירות והקמת הקואליציה בפעם הבאה.

ישראל-לונדון: 4 ארצות, 4200 ק"מ, 60 שעות והרבה כסף

"נראה לי שלא תוכלו לטוס בחזרה ללונדון" עידכן אותי אבי כשבוע לאחר ליל הסדר. "שמעתי בחדשות שהתפרץ הר געש באיסלנד וסגרו את שדות התעופה בבריטניה מחשש לפגיעה במנועי המטוסים מאפר געשי."
"אבא, האנגלים היסטריים. אני בטוחה שהם יפתחו את שדות התעופה עד שנחזור עוד שבוע" הרגעתי אותו. אבל, ככל שחלפו הימים הסימנים די מדאיגים: שדות תעופה נוספים ברחבי אירופה נסגרים, בחברת אלאיטליה לא יודעים מה להגיד ואנחנו חושבים רק על כך שפחות משבוע אחרי שאנחנו חוזרים עלינו לעבור בית.

ביום שלפני אני מדברת עם נציג אלאיטליה בישראל והוא מעדכן שעדיין אין טיסות ללונדון, אבל, אם נגיע לרומא יש סיכוי לעלות על טיסה מפני שיש המון טיסות כאלה מדי יום (ושכח לציין שאם הן מתבטלות אז יש הרבה נוסעים תקועים ברומא). אנחנו מחליטים שאין ברירה וצריך להגיע לפחות עד רומא. משם בטח יהיו טיסות ללונדון מתישהו.

בלילה תופסים כשעת שינה וב- 2 בבוקר יום שבת יוצאים לשדה התעופה. יוני בחושים מחודדים דואג שנועם אחיו יגיע ללוות אותנו, ובדלפק הצ'ק-אין מחליט לא לקחת את אופניו (הענקיים!) ומשאיר אותם בידי נועם. החלטה עליה נברך בהמשך.
הטיסה לרומא יוצאת באיחור קל, אבל, מכיוון שאין טיסת המשך אין לחץ. עדיין.

ב- 8 בבוקר נוחתים ברומא. חצי שעה וכל המזוודות אצלנו. עם הגיענו לטרמינל אנו מגלים שכמעט כל הטיסות בוטלו. הרמקולים מודיעים: "בשל התפרצות הר געש באיסלנד נסגרו שדות התעופה במדינות הבאות: גרמניה, פולין, דנמרק, שבדיה, נורבגיה, בריטניה, צרפת, בלגיה, הולנד, אירלנד....אירופה משותקת. בודקים בבי.בי.סי. הכל סגור לפחות עד 7 בבוקר של יום ראשון.

אז עומדים שעה בתור לברר איך נקבל מידע בהמשך. באותו התור עומדים גם כל אותם אומללים שטיסות ההמשך שלהם בוטלו ואינם יודעים איפה ואם יקבלו את מזוודותיהם. שעה בתור ומקבלים מספר טלפון. "צלצלו מחר ותראו מה התפתח" מציעים לנו. דיילי קרקע מפנים את עשרות אלפי הנוסעים התקועים לתחנת הרכבת. אז גם אנחנו מתקדמים בכיוון. אולי אם נגיע לצרפת נצליח לנסוע ל- Calias ולחצות במעבורת ל- Dover? או אולי היורוסטאר?
בהתקרבנו על גשר מעל תחנת הרכבת אנחנו לא מצליח לראות את הרציפים. אלפי אנשים גודשים את התחנה.
אחורה פנה.
והנה אנחנו במשרדי השכרת הרכב. תורים אין סופיים. אחרי בירורים מהירים מגלים שאין בכלל כלי רכב להשכיר. בודאי שלא לזמן קצר. ובודאי שלא לנסיעה עד לונדון.
אחורה פנה.
מתחילים ללכת בעקבות שילוט למלון הילטון בשדה התעופה. אין לא חדר, סוויטה, או מסדרון פנוי. הכל מלא עד אפס מקום.
אחורה פנה.
חוזרים לטרמינל 1 לשירות מלונות. לא זה בכלל בטרמינל 3. ממנו הגענו.
אחורה פנה.
בשלב זה הילדים כבר שפוכים. איריס מגלה סימני דאגה. עופר מתקשה לסחוב את התיק שלו, שעובר אלינו. ואז גם התיק של איריס. ורק יוני דוחף בגבורה את העגלה + 4 מזוודות כבדות מישראל.
מגיעים לטרמינל 3. שעה בתור. המלונות בעיר מפוצצים. אני מבקשת מלון לא יקר. שני חדרים. בינתיים רק ללילה.
"מצאתי לך מלון קטן. שני חדרים, אבל רק ללילה אחד. 20 דקות משדה התעופה. המחיר כולל הסעה." מסבירה הפקידה. "סבבה, הרי מחר נמשיך ללונדון" אני מהרהרת לעצמי.
צהריים. מגיעים למלון משפחתי קטן. קומה שלישית. בלי מעלית. אבל המקום חמוד והחדרים נקיים ונעימים. יש 4 מזוודות ו- 4 תיקים להעלות...
הילדים מורעבים כבר. מזל שיש לי קצת פירות ועוגיות.
יורדים למטה. במקום נאספו עוד "פליטים" רבים. ביניהם הרבה אנגלים. זוג מלונדון בחופשה (פסחא), מרי ופול, זוג מורים חסרי אונים שתקועים כבר מיום רביעי. יש להם מקום בטיסה שאולי תצא ביום ראשון בבוקר. שתי חברות מדרום אנגליה, קים ודורין. תקועות מיום חמישי. יש להם מקום בטיסה שאולי תצא ביום שני.
אני מתקשרת לברר. המועד הראשון בו נוכל לעלות על טיסה (אם תצא) זה יום רביעי בלילה. "אבל אנחנו עוברים דירה ביום שישי. מי יארוז לנו הכל?" אני חושבת. "אם תמצאו אלטרנטיבה אז קחו אותו" מציעה נציגת השירות האדיבה מעבר לקו "אנחנו ניתן לכם החזר דרך סוכן הנסיעות." מעודד מאד.

"אילו אפשרויות בדקתם?" אנחנו מתעניינים אצל רעינו האנגלים. "אין רכבים להשכיר. שמענו על מישהו שרצה לשכור רכב ליום כדי לנסוע לצרפת וביקשו ממנו 2500 יורו. אין מקומות ברכבות. אם תצליחו לקנות כרטיס ביורוסטאר זה עולה הון תועפות. אין מה לעשות צריך לחכות..."הם מקבלים בהשלמה את גורלם.

"אבל אנחנו צריכים לעבור דירה ביום שישי. מי יארוז לנו הכל?" אני מהרהרת.

אולי נשכור רכב גדול או מיניבוס וניסע כולם ביחד אנחנו מציעים. הקבוצה נרעשת. איזה רעיון מופלא. אבל, איך אפשר? יוני מתקשר לקולגה איטלקי, אנדריאה, ומגייס אותו לבדוק מגוון אופציות: שכירת רכב, ארגון מיניבוס, רכבת... אולי תנסו גם לברר אנחנו מציעים. הם מושכים כתפיים - "אבל איך?" מחליפים מספרי טלפונים. הפלאפונים שלהם חסומים לשיחות יוצאות. רק אס.אם. אסים. וגם כרטיסי האשראי שלהם על הגבול....

בשלב זה אנחנו מחליטים לקחת את הילדים ולנסוע לעיר. לשאוף קצת אוויר רומאי, תרבות, היסטוריה ואוכל נפלא.
באוטובוס בדרך המשפחה נרדמת ואני מבררת עם מעט איטלקית והמון תנועות ידיים איפה לרדת. מגיעים ל- Plaza Venecia. איזה יופי. איזה הדר. אבל, קודם כל נכנסים למסעדה קטנה וטורפים פיצה, לזניה ועוד תבשילים איטלקיים מופלאים. ואז יוצאים לטייל. העיר מקסימה. במרכז מדרגות המובילות למעלה למעלה. ובכביש תהלוכה/הפגנה נגד/בעד סגירת/פתיחת בית ספר.
אנחנו משקיפים בעניין כשלפתע קולטות עיני פוסטר ענק שתלוי בקצה המדרגות. האם אני חולמת? גלעד שליט מביט אלי? אנחנו טסים במעלה המדרגות לגלות פוסטר ענק (על בניין העיריה) ובו העיר רומא מביעה סולדריות וקוראת לשחרורו של גלעד. מרגש.






























משם טיול בדרך העתיקות ועד לקוליסאום. אחרי הקולסיאום (שלהבדיל מהביקור הקודם שלנו לא שרץ חתולים) יוני רוצה גלידה. הוא בוחר גלידת שוקולד וטיראמיסו. עופר טועם ולוקח גם. אז גם אני. גלידת פיסטוק. הכי מדהימה שטעמתי בחיים. בינתיים אנדריאה מתקשר: "לא תאמין. זה מצב מטורף. במילנו, פירנצה ומילנו לא נשארו רכבים להשכרה. רק בנפולי נשארו אבל חברות ההשכרה שומרות עליהם מחשש שישארו בלי רכבים."

אנחנו תופסים מונית בחזרה. בדרך מפתחים שיחה עם הנהג, ג'יאני. האם הוא יודע איך אפשר לשכור מיניבוס? או מיני-ואן? "כן, למען האמת יש לי שני חברים שנוהגים במוניות גדולות. יכולים להסיע 8 אנשים". נפלא! אנחנו מבינים שזו ההזדמנות. מגיעים למלון ומתחילים להריץ טלפונים. מעדכנים את חבורת האנגלים. רחש של התרגשות עובר בקרב החבורה. זוג מבוגר מסביר שהם מחכים להעברת כסף מבתם ולכן לא יוכלו לנסוע לפני יום שני. קים ודורין מחליטות לאות סולדריות להמתין ליום שני גם כן. "אנחנו ניסע ברכב השני שתארגנו." אנחנו נארגן? נו באמת. קחו אחריות על עצמכן.

הערב עובר באין סוף טלפונים, התלבטויות, התמקחות על מחיר, ארגון הקבוצה. קרליטו מסכים להסיע אותנו תמורת 2500 יורו. יורד ל1900. אנחנו רק שישה נוסעים. אנחנו ופול ומרי. לנסוע או לא? קשה להחליט. אולי יתחדשו הטיסות ונוכל להגיע קודם ללונדון? הבי.בי.סי. מודיע ששדות התעופה יהיו סגורים לפחות עד יום ראשון ב- 7 בערב. "הבריטים יהיו האחרונים לפתוח את שדות התעופה.את יודעת, Health and Safety" אומר לי יוני. "נכון, אז יאללה בו ניסע!" אני מסכימה.

אבל פתאם הטלפון של קרליטו לא זמין. האם הרגזנו אותו כשהתמקחנו? מתקשרים לג'יאני נהג המונית. "אני אבדוק ואחזור אליכם" הוא מבטיח. אחרי כמה דקות "נראה שהפלאפון שלו כבוי. הוא כנראה הלך לישון. תנסו מוקדם בבוקר. הוא קם ב- 4.30. אני גם אדבר עם חבר נוסף." החבר מתקשר. 3000 יורו. מתמקחים. 2500 יורו. לא מוכן לזוז אפילו סנט נוסף למטה. טוב, חייבים לשכנע את 2קים ודורין להצטרף, אנחנו מחליטים. נדבר עם קרליטו בבוקר ואז נשכנע אותן. הרי לא יהיה עוד רכב.

בינתיים בודקים מה קורה עם מעברות. המעבורות מ- Calais מלאות. אנדריאה הבייביסיטר שלנו מציעה בשיחת טלפון לנסות מדנקירק. וואו. יש מקום!! מצוין.

מזמינים פיצה ופסטה לחדר. "אז נוסעים?" שואלים הילדים. בערך כל חמש דקות. "אנחנו עדיין לא יודעים" זאת התשובה מדי חמש דקות. הדאגה של איריס הופכת לחששות. ואז לפחד. "מה יקרה אם לא נוכל לחזור?" הילדה ממש מסכנה. היא בוכה ואנחנו מנסים להרגיע. את הלילה היא מבלה איתי במיטה ויוני חולק את החדר השני עם עופר.

תכנית פעולה לבוקר: להתעורר מוקדם. להתקשר לקרליטו ולשכנע אותו להסיע אותנו. לשכנע את קים ודורין להצטרף אלינו. לשכנע את קרליטו להעלות אותנו על המעבורת (אי אפשר לעלות בלי גלגלים). להזמין מקום במעברות (ביום ראשון הם פתוחים רק משעה 9, זאת אומרת 10 באיטליה) - צריך לתת פרטים של הרכב. לארגן הסעה מדובר ללונדון....

יום ראשון בבוקר אנחנו מתחילים להריץ את התכנית. קרליטו עונה. פשוט נגמרה לו הבטריה. אבל, הוא גילה שהוא צריך להכניס את האוטו לטיפול. אנחנו משכנעים אותו לבוא למלון. בינתיים הבי.בי.סי מודיע ששדות התעופה סגורים עד 7 בבוקר ביום שני. גם באיטליה נסגרים עוד שדות תעופה. ואנחנו בכלל צריכים לפנות את החדרים היום. קרליטו מגיע. אנחנו מפעילים עליו את כל קסמנו, מניפולציות רגשיות ("הבת שלי בכתה כל כך הלילה"), חנופה, תחנונים. "אני לא יכול לחצות על המעבורת" הוא מסביר, "יש לי פספורט פיליפיני". אז עד דנקירק, ואפילו עולים במחיר ל- 2000. הוא מתרצה "אני לא עושה את זה בשביל הכסף, גם לי יש נכדים". סבבה. הרי אנחנו צריכים לעבור בית ביום שישי ומישהו צריך לארוז את הכל. "אני נוסע להתארגן ואחזור תוך שעה." קרליטו מבטיח. אופוריה.

דורין וקים מבינות שאם הן רוצות להגיע הביתה מתישהו כדאי שיצטרפו. פול ומרי ארוזים כבר מיום רביעי. מחכים שמישהו יושיע אותם. תוך שעה כולם מוכנים ונרגשים. דורין מבקשת מאיתנו טובה אחת. האם תוכל לשבת קדימה? אחרת היא סובלת מבחילות. אין בעייה. קרליטו מגיע עם מיני-ואן מרצדס, דנדש ונוח. הציוד מאחור ואנחנו מתרווחים לנו. דורין וקים ליד קרליטו מקדימה. פול, מרי ויוני במושב האמצעי. אני והילדים מאחור. יוצאים לדרך. 10 בבוקר יום ראשון. לפי גוגל הנסיעה לוקחת 16 שעות. זאת אומרת לפחות 20 שעות. קרליטו שם CD של נכדתו. שירי שמלאץ שהילדה "המוכשרת" בת ה- 10 מזמררת בקול דקיק. הוא מתמוגג וכולנו מחמיאים לו. האם זאת הילדה שאיריס הזכירה לו? אחרי השיר השביעי אני תוהה כמה זמן אוכל לעמוד בזה. "תסבלי בשקט" אני מצווה על עצמי "אנחנו עוברים בית ביום שישי ומישהו צריך להיות שם לארוז הכל!"

עכשיו המשימה לארגן מעבורת ורכב שיעביר אותנו. אני ויוני מתלבשים על טלפונים. יוני מנסה לארגן הסעה ברכב גדול. אבל במעבורת מעלים רכבים עם עד 8 אנשים כולל נהג. אנחנו 9. בינתיים אני מסמסת לחברים. ניבה ומיקי בלונדון בהלם. ואז רעיון גדול - אולי מיקי יוכל לבוא לאסוף אותנו? תוך כדי שיחה מיקי וניבה מגלים שנעלמים מקומות פנויים על המעבורת (לפני רגע עוד הופיעו באינטרנט). עוברים להזמנה טלפונית. טוב, אז לנו יש פתרון. מה עם שאר החבורה? אנחנו מסבירים להם את המצב. "יש מישהו שיכול לאסוף אתכם?" יוני מברר "פשוט צריך להזמין מקום על המעבורת בהקדם". לדורין וקים אין חברים. עם רכב. שיכולים לבוא לאסוף אותם. לפול ומרי יש חברים. אבל, אי אפשר להתקשר אליהם מוקדם ביום ראשון. אפילו לא במצב חירום. ואולי הם בכלל לא יוכלו לבוא. "תזמין לנו רכב" הם מבקשים. אז יוני מארגן להם הסעה. אני עושה את ההזמנה למעבורת. הם פשוט לא מסוגלים. הקצוות נראים סגורים.

הדרך עוברת עלינו בנעימים. האנגלים הם אנשים מנומסים ונעימים. בצהריים עוצרים לארוחה. במושב האחורי הילדים מקסימים. לא נשמע אף קיטור, ויכוח או מריבה. מלאכים. אנחנו משחקים ארץ-עיר. משחק קופסא, מקשיבים למוסיקה באיי-פוד (עם כל הכבוד לנכדה של קרליטו. ולקרליטו), רואים סרטים במחשב (בובספוג וביג של טום הנקס). מדי שעתיים-שלוש עוצרים להתרעננות/קפה/פיפי/להקיא (דורין). לעת חשיכה נרדמים. יוני נשאר ער לארח חברה לקרליטו. אנחנו צריכים להגיע עד דנקירק בצרפת עד השעה 7 בבוקר יום שני, כדי לעלות על המעבורת של 8 בבוקר. ב- 11 בלילה נכנסים לשדה התעופה בליון למשוך כסף. לקים חסר כסף. אנחנו מלווים. ממשיכים בנסיעה. לקראת 2 בבוקר אני מתעוררת כשקרליטו נכנס לתחנת דלק לנמנם. אחרי 40 דקות הוא מתעורר וממשיך בנסיעה. ב-5 בבוקר עוצרים להתרעננות/פיפי/קפה/להקיא. האם נגיע עד 7? מיקי כבר חצה במעבורת של 2 בבוקר מדובר לדנקירק. וגם נהג המונית. הם מחכים לנו. קרליטו נותן את הפיניש. ב- 7.30 אנחנו מגיעים לדניקרק. משלמים. מעבירים מזוודות וטסים לביקורת הדרכונים ודלפק הכירטוס. אנגלי חמוץ מודיע לנו שכבר 7.45 ולא נוכל לעלות על המעבורת. צריך לחכות שעתיים. "אנחנו 22 שעות בנסיעה. מרומא" אנחנו מתחננים. "אין מה לעשות אלו הכללים" הוא פוסק. אנחנו נוסעים לרציף והעובד הצרפתי מסמן לנו לעלות.

הידד!!!! אנחנו על המעבורת! הסיפון חצי ריק (אפילו יותר מחצי). אנחנו עולים לסיפון הנוסעים (אסור להישאר ברכב). אחד הנוסעים מספר שקנה אופניים ישנות רק כדי שיתנו לו לעלות על המעבורת. הוא משאיר אותם על המעבורת.

9 בבוקר. הגענו לדובר. מיקי פותח בנהיגה ללונדון. 12 הצהריים ואנחנו בבית! צריך לארוז. עוברים בית ביום שישי.


בחדשות הצהריים מודיעים ששדות התעופה יהיו סגורים לפחות עד יום שלישי ב- 7 בבוקר. וגם הממשלה שולחת שלוש ספינות צי לחלץ נוסעים שנתקעו ביבשת. זאת אומרת חיילים שחזרו מעיראק ואפגניסטן ונתקעו באירופה. פה ושם נתנו לכמה אזרחים לעלות.

במצבי משבר מגלים הרבה. למשל, שתרבות החוקים האובססיבית של הבריטים היא הרסנית. לא רק שבריטניה הייתה המדינה שסגרה את שדות התעופה שלה לזמן הארוך ביותר אלא גם לא הגמישה כללים (שהרציונל שלהם לא ברור) כגון האיסור להעלאת נוסעים ללא גלגלים על מעבורת. וגם שהבריטי הממוצע מצפה "שמישהו", למשל הממשלה או חברת תעופה או ישראלי שנקלע למקום יציל אותו. הם מתקשים לחשוב מחוץ למסגרת וכל מצב בלתי צפוי מערער אותם לחלוטין. וגם שאני ויוני זה צוות די טוב, יצירתי ויעיל. ובמיוחד ברגעי משבר. ושהילדים יכולים לבלות באוטו בלי לריב. 22 שעות. וגם שארזנו את הבית ביעילות רבה, זרקנו המון פסולת, העברנו בית ביום שישי, יצאנו לפיקניק יום עצמאות מקסים בארגונן של ניבה ונירית, סידרנו את הבית החדש ולא התמוטטנו. יוני זה מובן. אבל אני? כנראה שהחלמתי.

מה שכן, עדיין אין אינטרנט ולכן לקח הרבה זמן עד כתיבת שורות אלו.
אז עד הבלוג הבא - לא עוד הרבה זמן!

טיט ולבנים

לרגל חג החירות והאביב הגענו לביקור בארץ (ישראל...). כחלק ממטלות החג הכנתי חרוסת מיוחדת לליל הסדר והוזמנתי להתארח בבלוג הבישולים "פירורים". כיף לא רגיל ואתם מוזמנים לקרוא, ליהנות ולהגיב.

נשיקות, יעל

השרדות ברחובות לונדון

משהו שרציתי לחלוק איתכם מזה זמן מה. למעשה מאז שהגענו לכאן. משום מה לא כתבתי עליו ביומניי. ומהו אותו דבר המציק לי ומדיר שינה מעיני? ובכן, הדבר המסעיר הוא לא פחות ולא יותר אופן שילוט הרחובות.
בלונדון.
באנגליה.
בסקוטלנד.
בוויילס.
וסביר להניח שגם בצפון אירלנד. כן, כן, בבריטניה כולה.

אתם בודאי מכירים את הסיטואציה בה אתם בדרככם לפגישה/ביקור/אירוע ובידיכם הכתובת. אתם ניצבים באמצע הרחוב ומחפשים את שם הרחוב. מבט ימינה, מבט שמאלה, למעלה, למטה... אולי יש שילוט על הבית ממול? אולי יש שילוט על הגדר ליד?

לא, לא ולא. אין שילוט ואין סיכוי שתמצאו כזה. לא באמצע הרחוב. כי כאן שלט עם שם הרחוב מופיע רק בתחילת הרחוב! לכן, העצה הטובה שיותר שאוכל להציע בשלב זה היא להתקדם לקצה הרחוב ולאתר את השילוט. וכן, כלל זה תקף גם ברחובות ארוכים מאד. הגיון? אני חוששת שאפילו הבריטים לא מצליחים להסביר את השיטה. אבל, הם פשוט רגילים ומסורת כאמור...












תגידו מספרי הבתים הם נחמה פורתא לתייר התמים. אם אין שם רחוב, לפחות אתם יודעים באיזה כיוון אליכם לצעוד...ובכן, לא ולא. גם כאן השיטה המועדפת היא "בלבל את האזרח התמים".

ברחובות מרכזיים למדי, בהם ניצבים בתים שנבנו לפני מאות שנים, המיספור קופץ ללא סדר. לפעמים תמצאו בצד אחד מספרים זוגיים ובשני אי-זוגיים, לפעמים המסיפור הוא בסדר עולה מקצה הרחוב לקצהו ולפעמים יש סתם מיספור אקראי כגון: 17, 17א, 24, 18, 19, 31....

לפעמים פשוט יש שמות לבתים. כמובן שבדרך כלל השמות מוכרים רק לבעלי הבית ("תשאלו כל אחד ומיד יראו לכם איפה הבית שלי"), והוא לא מצוין בשום מקום, לדוגמא: הקוטג' האדום הקטן בקצה המשעול או בית האיכר השיכור.

אם מרחיקים מלונדון לאיזור כפרי יש להצטייד תמיד בהוראות הגעה מדויקות, כי סביר להניח שמערכת הניוט הלווייני באוטו תביא אתכם למרכז אחו בו רועות כבשים.


">
משהו על לימוד אנגלית
נפתח בעובדה שילדינו נהנים מאד לתקן את המבטא שלי. יוני נהנה מהספק, שהרי שפת אמו הייתה אנגלית במבטא הנכון. אבל לגביי, אין לי ספק שהם מאמינים שהאנגלית שלי אינה עומדת בסטנדרטים ה- native שלהם.

"אמא, תקראי את זה" איריס מבקשת בנימה משועשעת.
"the human body is..."אני קוראת והם מתגלגלים מצחוק למשמע המבטא החצי-אמריקאי שלי. "אומרים בּוֹדִי ולא בַּאדִי" הם מדגישים במבטא אנגלי תקין.
"אבל מה לא תקין במבטא אמריקאי?" אני נעלבת
"ככה לא מדברים!" פוסקים השניים בהחלטיות
כאן אני כבר לא מוותרת. "יש 300 מיליון אמריקאים ורק 60 מיליון בריטים. אז מי צודק יותר?" אני מקשה בהיגיון פשטני.
"שיהיה" הם ממלמלים כלפיי ומחליפים חיוכים מסתירי סוד ביניהם.


והנה בהפוך על הפוך. יום אחד הילדים חוזרים עם שיעורי בית במסגרת לימודי השפה האנגלית. המשימה - למצוא מילים קשות שהם לא משתמשים בהם לעיתים קרובות, לתרגל את כתיבתן, למצוא הסבר במילון ולקינוח לכתוב משפט.

איריס היסודית מיד הכינה רשימה של 6-7 מילים. עופר הבררן רוצה מילים מיוחדות: "אמא, תני לי מילה?"
אמא: מה דעתך על Occupation?"
עופר: "Occupa..."
אמא: כן, כיבוש. Tibet is under China's occupation." (נו, קצת חינוך פוליטי לא מזיק לאף אחד. ובמיוחד לא לעופר שמצהיר בפניי בהתרסה - "לא רוצה ללכת להפגנה של Free Tibet, לא אכפת לי עם טיבט תשאר כבושה...")
למרבה הפלא הילד מתלהב. "כן, זאת מילה טובה." המורה תתרשם....
ואז הוא מסתער על ערימת הניירות שמונחת לפניי. טיוטה של פרק בעבודת הדוקטורט שלי.אני מסתכלת על הילד. פיו נפער לרווחה, עיניו מתנוצצות: "איריס, בואי תראי. יש פה מלא מילים!!" הוא מעביר דף: "וואו, גם פה! conscription, repression, socialization.... אמא, מה זה?!"
אמא: "זאת העבודה שלי. למה?"
הילדים: "מה אמא? את כתבת את זה? אנחנו לא מבינים מה את אומרת כאן!"
אמא: "כן, זאת עבודה לאוניברסיטה" (ואתם בטח לא האחרונים שלא מבינים מה כתבתי, אני מהרהרת לעצמי)
אז אני לא בטוחה... ומקווה שזו אינה רק משאלת לב, אבל אני חושבת שזיהיתי בעיניהם מבט שאומר "וואלה, אמא! כל הכבוד! את יודעת לאיית, להסביר ולכתוב מילים קשות באנגלית!"


































ואם כבר מדברים על מילים קשות/חדשות באנגלית אז גם אני לומדת מהילדים. במסגרת שיעורי הבית היה עליהם לכתוב ביקורת על ספר שאהבו. אחת מהנקודות אליהם היו צריכים להתייחס הייתה: Is the book unputdownable?
כן, כן. Unputdownable
ובדקתי. אין מילה כזאת בעברית למרות שאתם יכולים לנחש את המובן - ספר שאי אפשר להניח מהיד. או במילים אחרות:
" So well written and entertaining as to be difficult to put down"
או כדברי הסופר בריאן בורלנד: "Unless the story is at once as unputdownable to a taxi drievr as to university professor it is not good enough"

החיים הם תהליך למידה מתמשך.

"פינת הבחירות" להנאתכם
הפעם שתי שערוריות, שתי נשות מועמדים, תקציב שנתי אחד ושאלת תם אחת

שערוריה מס' 1: התברר שסגן מפלגת השמרנים, לורד אשקרופט, ביליונר היושב כחבר בבית הלורדים ומועמד להיות שר מתחמק מתשלום מיסים מזה 10 שנים תחת חוק שנוי במחלוקת בהיותו תושב בליז (non-domicile או non-dom) משם הוא מנהל את אימפריית העסקים שלו. לא ברור מי ידע על כך ומתי, אבל ברור שהלורד הנכבד, שתרם ביד נכבדה למפלגתו והיה שותף לתהליך החקיקה במדינה כחבר פרלמנט, התחמק במשך שנים ממתן אינפורמציה לגבי מעמדו.

שערוריה מס' 2: שני שרים לשעבר וחברת פרלמנט החשודה במעילה בכספי משלם המיסים תועדו במצלמה ניסתרת מבטיחים לספק שירותי לובינג "תמורת תשלום", מתרברבים בדילים שסגרו עם שרים וכדומה.

אשתו של...
שרה בראון, אשת ראש הממשלה החלה להעניק ראיונות אישיים "בלעדיים" בתקשורת. בתגובה גם סמנטה קמרון (סאם-קאם בשפת הצהובונים) אשת מנהיג האופוזיציה החלה להחשף לתקשורת. שלא בטובתה התפרסמו תמונות מלפני 10 שנים בהם היא מדגמנת בדים של חברתה מעצבת הבגדים. התנוחות ...לא כל כך שמרניות. אבל בקרב בין הנשים זכתה השבוע סאם-קאם בנוק אאוט, כשיצאה ההודעה שהיא בהריון ועומדת ללדת את ילדם הרביעי של בני הזוג בספטמבר (הבן הבכור נפטר בנסיבות טרגיות לפני שנה). ראש הממשלה בירך והבריטים? הם כמהים להולדת עוד תינוק בדאונינג 10.

אתמול התפרסם התקציב השנתי. בריטניה סובלת מגרעון ענק בעקבות המשבר הפיננסי (11.5% מהתל"ג) וכל המפלגות מדברות על הצורך הבלתי נמנע מקיצוצים תקציביים. והתקציב? קיצוצים? מה פתאם! הרי הבחירות עוד חודשיים. אז איך הממשלה מציע לסגור את הגרעון? התייעלות. כן, זאת ההצעה. התייעלות במשרדי הממשלה ובשירות הציבורי. לדוגמא, חיסכון דרך קיצוץ בימי מחלה של עובדי מערכת הבריאות. יצירתי, לא?
והציבור? דיון נרחב נערך בכלי התקשורת: בכמה פני'ס יתייקר היין? בכמה פני'ס תתייקר הבירה? בכמה פני'ס יתייקרו הויסקי, הג'ין והוודקה?

ושאלת תם לסיום "פינת הבחירות": האם יש זיופי בחירות בבריטניה?
כדי להצביע כל שעל האזרח התמים לעשות הוא להירשם להצבעה. מכיוון שאין תעודות זהות בבריטניה מסתמכים על הצהרה של ממלא הטופס:
האם אתה מעל גיל 18?
האם אתה אזרח בריטי?
מה כתובתך?
האם היית רוצה להצביע בקלפי או באמצעות מעטפת הצבעה בדואר?
זהו. ואפשר להצביע. אבל, מזל שאף בריטי לא יעלה בדעתו לזייף הצבעה בבחירות. או שכן....

אז זהו להפעם. לקינוח אני חייבת להמליץ בחום רב רב רב רב על תקליטו החדש של יהודה פוליקר. אוהבת מאד.
בלי וידיאו. רק שיר נטו. שיר על פחד וחופש. מדיכוי, דעות קדומות ו... השיר שלשה ימים.

אני ועצמי משוחחות על בחירות

"אני נורא פופולרית לאחרונה" הרהרתי לעצמי.

"את בטוחה?" אני עונה לעצמי.

"כן, כן. הנה הגיע עוד אי-מייל שמזמין אותי לאירוע חגיגי ומיוחד" עצמי משיבה.

"מה זה בדיוק?" אני שואלת בחשדנות.

"הזמנה לאירוע של ל.ב. הכרנו אותה כשהייתה סטודנטית מתנדבת ב - Rene Cassin ארגון זכויות האדם היהודי בו אנחנו פעילות. היא מתמודדת על תפקיד חברת פרלמנט של הלייבור בליברפול. אפילו הייתה עליה כתבה בג'ואיש כרוניקל - המועמדת הצעירה ביותר..." עצמי מסבירה.

"חה! " אני נוחרת בבוז "מה עוד?"

"מה עוד?" עצמי מחזירה "הרי שר החוץ, דיוויד מיליבנד הוא דובר מרכזי. ונו, יש הזמנה מארגון Human Right Lawyers לארוחת בוקר בלשכה מפוארת של העו"ד הידוע. בעצם שלוש ארוחות בוקר: מפגש עם שר המשפטים ביום הראשון, מועמד השמרנים לתפקיד שר המשפטים בשני ובשלישי מועמד מפלגת הליב-דמס."

אני לא נכנעת "אז קצת מחזרים אחריך. זה הכל?"

"מה זה הכל?!" עצמי נזעקת

"יש עוד. הנה, לפני שלשה שבועות הוזמנתי על-ידי LJF למפגש עם שר הבריאות. הוא אחראי לקשר בין מפלגת הלייבור לקהילה היהודית. ואז למפגש דומה עם השמרנים. ולפני שבוע ארגנו לנו סיור בכפר האולימפי. זה היה סיור רק למוזמנים חשובים ואפילו עם סידורי אבטחה קפדניים. אבטחה. פה באנגליה.

" "טוב, הבנתי" אני נכנעת "אוטוטו בחירות. זה הכל. שלא יעלה לך ראש. לפחות לכפר האולימפי הלכת?"

"לא יצא" אני מתנצלת. "אולי בבחירות הבאות?"

אז הנה קצת על סקרים לקראת בחירות:

הבחירות יתקיימו בבריטניה במאי? או יוני? אין תאריך, אבל כולם מתכוננים. וכל זאת למה? על פי החוק, ראש הממשלה צריך להכריז על מועד הבחירות לא יאוחר מ- 5 שנים לאחר הבחירות הקודמות. ההודעה באה חודש לפני הבחירות עצמן והדבר נתון כולו בידי המלגה השלטת. למעשה בידי ראש הממשלה ויועציו.

בריטניה בעיצומה של קדחת בחירות. הלייבור בשלטון כבר יותר מ- 12 שנים. וכמו כל מפלגה שנמצאת בשלטון זמן רב - שחיתויות, טעויות, כפילויות וסתם חוסר יצלחויות חוגגים חדשות לבקרים. גורדון בראון, רה"מ הנוכחי, לא נבחר לתפקיד, אלא החליף את טוני בלייר שהוביל את מפלגת הלייבור לנצחון שלישי בבחירות הקודמות. לפני כן, בראון היה שר האוצר ומאז שהתמנה לר"מ עברו על בריטניה אינסוף משברים - אסונות טבע, שערוריית החזרים לח"כים, והמלחמה בעיראק ואפגניסטן המתמשכות להן ועולות בחיי חיילים מדי יום. ואה, כן. המשבר הפיננסי העולמי שלבנקים בבריטניה היה תפקיד חשוב.

חוץ מזה בראון הוא איש רציני המתקשה להעביר דימוי של איש חביב ואמפטי. לצד שמנגד, למפלגת השמרנים יש מנהיג צעיר (וגם למפלגה הליברלית-דמוקרטית), נמרץ, תאב תקשורת, דיויד קמרון (ההםםם, מזכיר לי משהו מישראל...). אמנם בוגר בי"ס פרטי אבל מסתיר זאת היטב.

אז השמרנים מככבים בסקרי הבחירות והלייבור מרגישים שהאדמה בוערת תחת רגליהם. אבל, אין כמו מי שנלחם על חייו (הפוליטיים). גורדון בראון נותן ראיונות אישיים חושפניים, מספר על ימיו כסטודנט לוחמני ואליל הבנות, מדבר בשבחה של אישתו ומזיל דמעה על בתו התינוקת שמתה בגיל 10 ימים. יש רגש. הנה, הפוליטיקאי קר הרוח הוא גם בנאדם, ובעל אוהב ואב שכול/אוהב לשני בניו. דיוויד קמרון השמרני זהיר יותר. גם בנו שסבל מנכות קשה נפטר בשנה שעברה בגיל 6 אך הוא נמנע מלהעניק "ראיון בלעדי".


הקרב נמשך. הלייבור משתפרים בסקרים ופתאם צצה שערוריה חדשה. מתפרסם ספר בעיתוי "מקרי" המתאר את בראון כדיקטטור המשפיל, מעליב וצועק על עובדיו. מנהלת עמותה המקיימת קו חם לנפגעי Bullying רודנות/הטרדה/השפלה מפרסם מידע חסוי על כך שהתקשרו לקו החם עובדים מדאונינג 10 (משרד רה"מ). "אני לא אומרת שרה"מ הוא הבולי/רודן, אבל התקשרו אלינו מהמשרד שלו להתלונן" היא מדגישה. הממשלה משיבה: "מה פתאם! הוא לא בולי ולא אלים. הוא מעולם לא היכה עובדים. הוא מאד מסור לעבודה וייתכן שברגע של תיסכול הוא זרק עיתון על מישהו. וחוץ מזה מנהלת העמותה יושבת במשרדי מפלגת השמרנים ובעלה הוא בכלל חבר המפלגה." ואז חברי הנהלת העמותה מתפטרים: אנשי מקצוע כי היא הפרה חיסיון, סלברטיס כי הם בעמותה בשביל יח"צ טובים וכן הלאה. העמותה נסגרת. השמרנים מנסים עוד קצת: "אלו האשמות רציניות. חייבים לחקור אותן לעומק..."

זהו, עד השערוריה הבאה. בדרך צפויים שלשה עימותים טלויזיונים (עם ראשי שלושת המפלגות הגדולות). אירוע ראשון מסוגו בבריטניה וההתרגשות רבה.


אז עד הבחירות ואחריהן שיהיה רק טוב, יעל

אביב בלונדון

שמעתם את החדשות?" מתקשרים החברים בהתרגשות "שבת עומדת להיות שמשית וחמימה" (או בתרגום לעברית מדוברת: 7-8 מעלות ושמש המציצה מעת לעת מאחוריי העננים), וכבר "השמועה מתפשטת כמו שריפה בשדה קוצים".

טוב, אז עם בואו הרשמי של האביב הוחלט על בילוי של שבת. קודם כל יוני קיבל חופש ויצא לרכב עם חברים באופני הכביש: "מסלול קצר של 50 ק"מ" הוא אמר. שיהיה.

ואנחנו? לרכב על אופניים, לא נראה לי, בשבילי עדיין קר מדי.

חברה מעבירה דוא"ל, יש פעילות מיוחדת במרכז ברביקן Barbican Centre - נראה מדליק. מתארגנת חבורה. 4 אמהות + אבא + 12 ילדים. משכימים מוקדם (קשה, קשה להתעורר מוקדם ביום שבת) ומגיעים בזמן למופע מוזיקלי בחממה...

מרכז הברביקן הוא פרוייקט ארכטקטוני משנות השבעים. הרבה בטון חשוף. נשמע נורא? אז זהו, שלא. כמו שמסבירים באתר הבית, הרעיונות הראשונים נזרעו בשנות השישים, שנות אופטימיזם ויצירתיות. סגנון הבניה נקרא 'ברוטליזם' והמרכז והשכונה שסביבו התפתחו בהדרגה. כיום זהו מרכז האומנות הגדול באירופה. אז כדי שתקבלו טעימה כמה תמונות:



















אז מה היא החממה? בין בנייני הדירות המבוטנים, נוצרו חצרות או רחבות בגדלים שונים. ואת אחת החצרות סגרו עם תקרת זכוכית. המקום מתאים למופעי מוזיקה ומלא בצמחיה טרופית. במרכז נפרסו כריות (לילדים) וכסאות (להורים) ועל במה קטנה וייברפון ושני קסילופונים (גדולים). התרגשות רבה. הילדים שואלים את שני המוסיקאים: "איך הגעתם לנגן על זה? איך אתם יודעים על מה להקיש? ואפשר לנסות?". הקונצרט מתחיל. המוזיקה "רגועה" גם בקטעים הסוערים (בואו נסכם את החוויה בכך שאני מבינה למה זה לא הפך לכלי מרכזי), באמצע קטע של מחיאות כפיים (הקהל משתתף) ובסוף הילדים זוכים לנגן.











עמדנו בכבוד ב 45 דקות של מופע ועוברים לחלל ענק. בכניסה "סוכני מכירות" המסבירים על פרוייט השכונה הנפלא שמקימים במקום. כל ילד יכול לבחור: בית, דירה או חנות. החבורה מחליטה לקנות בתים זה לצד זה באותו רחוב. כל אחד מקבל מפתח ועוברים לחתום על חוזה רכישה. הרעיון - מקימים קהילה בשכונה "ידידותית לסביבה". נכנסים לאולם שעל רצפתו פרוסה יריעת בד לבנה ועליה משורטטים רחובות, עמודי תאורה, רמזורים ומעברי חצייה משתלבים בשכונה. בנייני ציבור כבר עומדים (הכל מקרטון) והילדים ניגשים לחלקה שלהם וכל אחד מוצא מודל של בית מקרטון אותו הוא בונה ליצירה שלמה.לאט לאט אנחנו בונים את הבתים ועוברים לעיצוב ובנייה. דשא, גינה, בריכה קטנה, בית עם גג קש או מכוסה פרחים ונוצות. הכל הולך.


בזמן שאנחנו בונים ויוצרים, תחנת הרדיו המקומית משדרת לקהילה. אני מקדישה שיר לכל דיירי הרחוב Cool Avenue כפי שהוחלט פה אחד (על הבחירה אח"כ) ,הדוור מתרוצץ מתיבת הדואר בה הילדים משלשלים מכתבים: לתחנת הרדיו בבקשה לשידור שירים, לחברים בבתים השכנים וכן הלאה. מה אגיד? מדהים. והאולם לאיטו הופך לשכונה אמיתית.















אחרי כשעתיים סיימנו את בניית הבתים שלנו. אני הרי "מאותגרת" יצירה ומלאכת יד. בבי"ס יסודי, נכמרו רחמיה של אמי זכרונה לברכה, והיא סרגה לי את שיעורי הבית במלאכה (בובת ברבאמא) ואף "סייעה" עם תפירת חולצת המחזור (זוכרים את המסורת של תפירת/רקמת חולצות לטקס סיום ביה"ס?). והנה אני מוצאת את עצמי על הרצפה עם הילדים, מקפלת, גוזרת, מדביקה ומצלמת בגאווה. אווץ'. טוב, אז מילאתי את המכסה לכמה שנים, כן אין ספק שיש overdose של יצירה בשבילי. כשעוברים לפעילות נוספת אני מסרבת להמשיך "ליצור" ומתאוורת בשמש הקרירה. חזרנו הבייתה עייפים אך מרוצים.


והנה, עופר ואיריס מציגים בגאווה את בתיהם:
Cool Avenue Monster
and Cool Avenue Hawaiian House



והמלצה למי שמגיע ללונדון עד אמצע חודש מאי - תערוכה של האומן/מעצב הישראלי רון ארד (לא הנווט) מציגה בברביקן, ממולצת ביותר!


והרהור קצרצר בנוגע למוזיקה וגיל. איך זה שילדינו, ילדיי מילניום חובבי טכנולוגיה וחידושים מעלים על ה- ipod שלהם את הביטלס, מייקל ג'קסון ואפילו את השיר החביב על אמא (עליי) Don't you want me baby של ה- Human League? לי זה מזכיר את ימיי בבי"ס תיכון בשנות ה- 80. ולהם? אולי את המחזה המשעשע של אמא מפזזת בחדווה למשמע השיר? מתוקים!

אז אני מקדישה את השיר לכל חבריי לזכר שנות ה-80 ולתמימות של בני 16....

החיים כסיכון לחיים אותם

הכרות עם חיים במקום אחר שלובה תמיד בהתפעלות מחד, ושוק תרבותי כואב מאידך. הכללה זו נכונה גם במקרה של ישראלים המגיעים לאנגליה. נכון, מדברים כאן אנגלית וזה לכאורה קל יותר מלהגיע לאיטליה, ספרד או פורטוגל. אבל, מהר מאד הישראלי הממוצע מבין שמשהו כאן לא מסתדר לו/לה.

ראשית, האנגלית זה לא מה שהוא למד בבית-ספר. נכון, העיתונים "הכבדים/מכובדים" משתמשים באנגלית תקנית למהדרין. אולם, הצהובונים והחינמונים משופעים בסלנג בלתי מובן לקורא החדש. שלא לדבר על שפע המבטאים המציף מכל תחנת רדיו או ערוץ טלוויזיה.

שנית, בכל הנוגע לגבולות חברתיים וגינוני נימוסין, הישראלי והאנגלי נמצאים בשני קצוות הסקלה. את הישראלי אפשר לתאר כמתעב גינונים, ישיר, חם וסקרן או מפרספקטיבה אנגלית גס רוח, חסר מעצורים ופולשני. האנגלי מאידך תופס את עצמו כמנומס, מקפיד בכבודו ועל פרטיותו של האחר. מה שישראלי יפרש כצבוע, קר ומופנם. אני חושבת שחוויתי את העניין במלוא העוצמה בזמן שחליתי. למתבונן מהצד (או כדברי השיר מלפני, מאחוריי ומכל צדדיי) די ברור היה שאני חולה: איטיות, עייפות, וכן, כמעט שכחתי, קרחת :-) האנגלים מאד זהירים. בחוסר נוחות וחשש שואלים: “Hello, how are you?” ומפחדים שתגיע תשובה אמיתית ומפורטת. ואני, לא, לא הבכתי אותם. לרוב הייתי עונה: “Thanks, ok, yes…” או במקרה קיצוני בו הרשתי לעצמי: “Ok, you know, taking each day…” לעומת זאת הישראלים (גם כאלו שהכרתי לפני דקה) שואלים: "אה, את חולה? מה יש לך? אה, סרטן. איזה סוג? אה, ועברת ניתוח? אה, כמה ניתוחים? למה? מה, מה עשו לך בדיוק? ואת בסדר עכשיו? את עושה טיפולי כימותרפיה? אה, כן. והקרנות? אה, גם. נו, ואיך זה משפיע עליך? ואמרו לך מה הסיכויים שלך להבריא (למות)?"

שלישית, תרבות "בטיחות וגהות" השלטת ביד רמה. כן, Health and Safety הם התורה במילניום החדש (כך חשבתי לפחות ואספר מיד) וכמובן, שבקיצוניות המקומית הופך הדבר את בריטניה לבירוקרטיה משותקת, כש- Health and Safety הם שם קוד לכיסוי תחת... או מה שהסוציולוג הידוע אולריך בק (היי אני סוציולוגית, לא לשכוח) כינה Risk Society. זאת אומרת חברה המבוססת על, ומונעת על-ידי, חישובי סיכון ואסונות, להבדיל מחברה המונעת מחישובי הזדמנויות וסיכויי הצלחה. כן, גם כאן החברה הישראלית נמצאת בקצה הסקלה בהשוואה לאנגליה. רוח היצירתיות, היזמות, האילתור ולקיחת הסיכונים הישראלית מפחידה ומערערת את הבריטים עד היסוד. הדוגמאות רבות מספור, אז כמה קצרות. כשרוצים לעכב כאן תהליכים או שינויים משתמשים בטיעון שלפני שממהרים לשנות יש לבדוק מה משמעות השינוי מבחינת "בטיחות וגהות". נכון, נשמע לישראלים הזוי...



לדוגמא, אחד הדברים הראשונים שהתבקשתי לעשות כשהתחלתי לנהל את ארגון Free Tibet היה לעדכן את מדיניות הבטיחות והגהות של הארגון, זאת אומרת, איפה יציאת החירום במקרה של שריפה או אצל מי נמצא תיק עזרה ראשונה. כיסוי תחת, אמרנו? ולקינוח, הדוגמא המשעשעת -החברה בה יוני עובד. אני אומרת שהם מחפשים כל הזמן דרכים ותירוצים למה לא למכור ללקוחותיהם. יוני שעובד באיזורים יותר מאתגרים מאשר מערב אירופה, צריך להראות גמישות, להתמקח ולאלתר כדי למכור מערכות ציוד תקשורת בתורכיה, ישראל, אפריקה וכדומה. אמרנו גמישות..."רגע," אומרים בחברה, "לא אצלנו". למשל, אם חברה ניגרית מבקשת לקנות ציוד, התשובה תהיה שלילית. תשאלו למה? כי מתברר שהמהנדסים מסרבים להגיע להתקנה בניגריה. אה, וגם בישראל. וגם ב... כן, בכל יום יש הצהרות חדשות: "לא יכולים למכור כי..." או "לפני שניגש למכרז שנסגר עוד שבועיים חייבים לבדוק 376 מרכיבים ו153 היבטים משפטיים. זה ייקח בערך 3 חודשים. טוב, אז נוותר על המכרז." וכן הלאה. ולא, לא מדובר רק בחברה של יוני. נסו לפתוח חשבון בנק או לרכוש שירותי טלפון או אינטרנט. התהליך יהיה ארוך, מתיש ולא תמיד יסתיים בהצלחה.


למה אני מספרת את כל זה? כי בסופשבוע נסענו לטייל ב- New Forest וביקרנו במוזיאון National Motor Museum. מוזיאון מקסים המקבץ מכוניות, אופנועים ושאר כלי תחבורה מסוף המאה ה- 19 ועד ימינו.

בתמונה: עופר ואיריס ליד צ'יטי צ'יטי בנג בנג














במקום גם אגף של Top Gear תכנית הטלויזיה הפופולרית של הבי.בי.סי.



אבל, מוזיאון הוא לא רק בילוי מהנה. הוא גם חוויה לימודית. ואנחנו למדנו! התברר שהבהלה שיצרו המכוניות הראשונות הביאה לידי ביטוי, כבר בסוף המאה ה- 19, את רוח "הבטיחות והגהות" המוכרת. הנושא נידון בפרלמנט והחוק קבע שלפני כל רכב ממנוע הנע בדרכים צריך ללכת איש עם דגל אדום המונף אל על. אז כאמור פחד משינויים/חדשנות אינו ייחודי רק לבריטניה, אבל אין ספק שהם מצטיינים בהתקנת תקנות מיותרות, מגוכחות וטיפשיות. מסורת זו מסורת. ואם נחזור להתחלה – איפה יותר קל לישראלי להסתדר בריטניה או איטליה/ספרד/פורטוגל... השאלה נשארת פתוחה.

ועכשיו, ל"יער החדש". זהו איזור מקסים בדרום אנגליה שב- 2005 הוכרז כשמורה. האיזור שופע צמחיה וחיות, מסלולי רכיבה באופניים ואווירה רגועה ושלווה. וכל זאת מכיוון שהחוק התקף ב"יער החדש" הוא שריד מתקופת שלטונו של ויליאם הכובש ב- 1079. ויליאם, חובב ציד הפך את היער לשמורת ציד אקסלוסיבית למלך ואנשי חצרו. במקום צבאים ממינים שונים (כולל כאלו שויליאם דאג לייבא מהיבשת), חזירי בר, ארנבות, שועלים ועוד ועוד. לדוגמא, על פשוטי העם נאסר לגדל כלבים מעל גודל מסוים (שעלול להרוג צבאים) ובמקרה גבולי קיצצו את אצבעות רגלו של הכלב כדי שלא יוכל לרוץ... במהלך השנים "הוגמשו" החוקים וכיום פועלת במקום מועצת ה- Verderers המורכבת בחציה מתושבי האזור (חקלאים למיניהם) ובחציה מנציגי ממשלה (רשות היערות, המשרד לאיכות הסביבה וכדומה) וכמובן נציגה של המלכה. הפיקוח נעשה באמצעות פקחים Agisters. החקלאים Commoners רשאים לגדל את חיות החווה שלהם: סוסים, חזירים, פרות, כבשים וכדומה "חופשי" ביער, והן חיות בתנאי טבעיים. כמובן שכל האיזור מושפע מכך, הצמחיה, חיות היער, התושבים והמבקרים. פעמיים בשנה אוספים את כל החיות, מסמנים, עושים תספורת וכדומה. טיול במקום הוא חוויה קסומה כשחיות מסתובבות להן בכל מקום. וכמו בכל מקום באנגליה, גם כאן שילוט להכוונת הציבור: לא להאכיל את הסוסים (עלולים לנשוך), לנסוע לאט, לדרוך פה אבל לא לדרוך שם וכן הלאה וכן הלאה. היה כיף.

טוב, אז זהו להיום. מקווה שגם נהניתם וגם החכמתם. בקרוב – אוכל תרבות ופוליטיקה בבריטניה (לחוד או ביחד, עוד לא החלטתי).