ישראל-לונדון: 4 ארצות, 4200 ק"מ, 60 שעות והרבה כסף

"נראה לי שלא תוכלו לטוס בחזרה ללונדון" עידכן אותי אבי כשבוע לאחר ליל הסדר. "שמעתי בחדשות שהתפרץ הר געש באיסלנד וסגרו את שדות התעופה בבריטניה מחשש לפגיעה במנועי המטוסים מאפר געשי."
"אבא, האנגלים היסטריים. אני בטוחה שהם יפתחו את שדות התעופה עד שנחזור עוד שבוע" הרגעתי אותו. אבל, ככל שחלפו הימים הסימנים די מדאיגים: שדות תעופה נוספים ברחבי אירופה נסגרים, בחברת אלאיטליה לא יודעים מה להגיד ואנחנו חושבים רק על כך שפחות משבוע אחרי שאנחנו חוזרים עלינו לעבור בית.

ביום שלפני אני מדברת עם נציג אלאיטליה בישראל והוא מעדכן שעדיין אין טיסות ללונדון, אבל, אם נגיע לרומא יש סיכוי לעלות על טיסה מפני שיש המון טיסות כאלה מדי יום (ושכח לציין שאם הן מתבטלות אז יש הרבה נוסעים תקועים ברומא). אנחנו מחליטים שאין ברירה וצריך להגיע לפחות עד רומא. משם בטח יהיו טיסות ללונדון מתישהו.

בלילה תופסים כשעת שינה וב- 2 בבוקר יום שבת יוצאים לשדה התעופה. יוני בחושים מחודדים דואג שנועם אחיו יגיע ללוות אותנו, ובדלפק הצ'ק-אין מחליט לא לקחת את אופניו (הענקיים!) ומשאיר אותם בידי נועם. החלטה עליה נברך בהמשך.
הטיסה לרומא יוצאת באיחור קל, אבל, מכיוון שאין טיסת המשך אין לחץ. עדיין.

ב- 8 בבוקר נוחתים ברומא. חצי שעה וכל המזוודות אצלנו. עם הגיענו לטרמינל אנו מגלים שכמעט כל הטיסות בוטלו. הרמקולים מודיעים: "בשל התפרצות הר געש באיסלנד נסגרו שדות התעופה במדינות הבאות: גרמניה, פולין, דנמרק, שבדיה, נורבגיה, בריטניה, צרפת, בלגיה, הולנד, אירלנד....אירופה משותקת. בודקים בבי.בי.סי. הכל סגור לפחות עד 7 בבוקר של יום ראשון.

אז עומדים שעה בתור לברר איך נקבל מידע בהמשך. באותו התור עומדים גם כל אותם אומללים שטיסות ההמשך שלהם בוטלו ואינם יודעים איפה ואם יקבלו את מזוודותיהם. שעה בתור ומקבלים מספר טלפון. "צלצלו מחר ותראו מה התפתח" מציעים לנו. דיילי קרקע מפנים את עשרות אלפי הנוסעים התקועים לתחנת הרכבת. אז גם אנחנו מתקדמים בכיוון. אולי אם נגיע לצרפת נצליח לנסוע ל- Calias ולחצות במעבורת ל- Dover? או אולי היורוסטאר?
בהתקרבנו על גשר מעל תחנת הרכבת אנחנו לא מצליח לראות את הרציפים. אלפי אנשים גודשים את התחנה.
אחורה פנה.
והנה אנחנו במשרדי השכרת הרכב. תורים אין סופיים. אחרי בירורים מהירים מגלים שאין בכלל כלי רכב להשכיר. בודאי שלא לזמן קצר. ובודאי שלא לנסיעה עד לונדון.
אחורה פנה.
מתחילים ללכת בעקבות שילוט למלון הילטון בשדה התעופה. אין לא חדר, סוויטה, או מסדרון פנוי. הכל מלא עד אפס מקום.
אחורה פנה.
חוזרים לטרמינל 1 לשירות מלונות. לא זה בכלל בטרמינל 3. ממנו הגענו.
אחורה פנה.
בשלב זה הילדים כבר שפוכים. איריס מגלה סימני דאגה. עופר מתקשה לסחוב את התיק שלו, שעובר אלינו. ואז גם התיק של איריס. ורק יוני דוחף בגבורה את העגלה + 4 מזוודות כבדות מישראל.
מגיעים לטרמינל 3. שעה בתור. המלונות בעיר מפוצצים. אני מבקשת מלון לא יקר. שני חדרים. בינתיים רק ללילה.
"מצאתי לך מלון קטן. שני חדרים, אבל רק ללילה אחד. 20 דקות משדה התעופה. המחיר כולל הסעה." מסבירה הפקידה. "סבבה, הרי מחר נמשיך ללונדון" אני מהרהרת לעצמי.
צהריים. מגיעים למלון משפחתי קטן. קומה שלישית. בלי מעלית. אבל המקום חמוד והחדרים נקיים ונעימים. יש 4 מזוודות ו- 4 תיקים להעלות...
הילדים מורעבים כבר. מזל שיש לי קצת פירות ועוגיות.
יורדים למטה. במקום נאספו עוד "פליטים" רבים. ביניהם הרבה אנגלים. זוג מלונדון בחופשה (פסחא), מרי ופול, זוג מורים חסרי אונים שתקועים כבר מיום רביעי. יש להם מקום בטיסה שאולי תצא ביום ראשון בבוקר. שתי חברות מדרום אנגליה, קים ודורין. תקועות מיום חמישי. יש להם מקום בטיסה שאולי תצא ביום שני.
אני מתקשרת לברר. המועד הראשון בו נוכל לעלות על טיסה (אם תצא) זה יום רביעי בלילה. "אבל אנחנו עוברים דירה ביום שישי. מי יארוז לנו הכל?" אני חושבת. "אם תמצאו אלטרנטיבה אז קחו אותו" מציעה נציגת השירות האדיבה מעבר לקו "אנחנו ניתן לכם החזר דרך סוכן הנסיעות." מעודד מאד.

"אילו אפשרויות בדקתם?" אנחנו מתעניינים אצל רעינו האנגלים. "אין רכבים להשכיר. שמענו על מישהו שרצה לשכור רכב ליום כדי לנסוע לצרפת וביקשו ממנו 2500 יורו. אין מקומות ברכבות. אם תצליחו לקנות כרטיס ביורוסטאר זה עולה הון תועפות. אין מה לעשות צריך לחכות..."הם מקבלים בהשלמה את גורלם.

"אבל אנחנו צריכים לעבור דירה ביום שישי. מי יארוז לנו הכל?" אני מהרהרת.

אולי נשכור רכב גדול או מיניבוס וניסע כולם ביחד אנחנו מציעים. הקבוצה נרעשת. איזה רעיון מופלא. אבל, איך אפשר? יוני מתקשר לקולגה איטלקי, אנדריאה, ומגייס אותו לבדוק מגוון אופציות: שכירת רכב, ארגון מיניבוס, רכבת... אולי תנסו גם לברר אנחנו מציעים. הם מושכים כתפיים - "אבל איך?" מחליפים מספרי טלפונים. הפלאפונים שלהם חסומים לשיחות יוצאות. רק אס.אם. אסים. וגם כרטיסי האשראי שלהם על הגבול....

בשלב זה אנחנו מחליטים לקחת את הילדים ולנסוע לעיר. לשאוף קצת אוויר רומאי, תרבות, היסטוריה ואוכל נפלא.
באוטובוס בדרך המשפחה נרדמת ואני מבררת עם מעט איטלקית והמון תנועות ידיים איפה לרדת. מגיעים ל- Plaza Venecia. איזה יופי. איזה הדר. אבל, קודם כל נכנסים למסעדה קטנה וטורפים פיצה, לזניה ועוד תבשילים איטלקיים מופלאים. ואז יוצאים לטייל. העיר מקסימה. במרכז מדרגות המובילות למעלה למעלה. ובכביש תהלוכה/הפגנה נגד/בעד סגירת/פתיחת בית ספר.
אנחנו משקיפים בעניין כשלפתע קולטות עיני פוסטר ענק שתלוי בקצה המדרגות. האם אני חולמת? גלעד שליט מביט אלי? אנחנו טסים במעלה המדרגות לגלות פוסטר ענק (על בניין העיריה) ובו העיר רומא מביעה סולדריות וקוראת לשחרורו של גלעד. מרגש.






























משם טיול בדרך העתיקות ועד לקוליסאום. אחרי הקולסיאום (שלהבדיל מהביקור הקודם שלנו לא שרץ חתולים) יוני רוצה גלידה. הוא בוחר גלידת שוקולד וטיראמיסו. עופר טועם ולוקח גם. אז גם אני. גלידת פיסטוק. הכי מדהימה שטעמתי בחיים. בינתיים אנדריאה מתקשר: "לא תאמין. זה מצב מטורף. במילנו, פירנצה ומילנו לא נשארו רכבים להשכרה. רק בנפולי נשארו אבל חברות ההשכרה שומרות עליהם מחשש שישארו בלי רכבים."

אנחנו תופסים מונית בחזרה. בדרך מפתחים שיחה עם הנהג, ג'יאני. האם הוא יודע איך אפשר לשכור מיניבוס? או מיני-ואן? "כן, למען האמת יש לי שני חברים שנוהגים במוניות גדולות. יכולים להסיע 8 אנשים". נפלא! אנחנו מבינים שזו ההזדמנות. מגיעים למלון ומתחילים להריץ טלפונים. מעדכנים את חבורת האנגלים. רחש של התרגשות עובר בקרב החבורה. זוג מבוגר מסביר שהם מחכים להעברת כסף מבתם ולכן לא יוכלו לנסוע לפני יום שני. קים ודורין מחליטות לאות סולדריות להמתין ליום שני גם כן. "אנחנו ניסע ברכב השני שתארגנו." אנחנו נארגן? נו באמת. קחו אחריות על עצמכן.

הערב עובר באין סוף טלפונים, התלבטויות, התמקחות על מחיר, ארגון הקבוצה. קרליטו מסכים להסיע אותנו תמורת 2500 יורו. יורד ל1900. אנחנו רק שישה נוסעים. אנחנו ופול ומרי. לנסוע או לא? קשה להחליט. אולי יתחדשו הטיסות ונוכל להגיע קודם ללונדון? הבי.בי.סי. מודיע ששדות התעופה יהיו סגורים לפחות עד יום ראשון ב- 7 בערב. "הבריטים יהיו האחרונים לפתוח את שדות התעופה.את יודעת, Health and Safety" אומר לי יוני. "נכון, אז יאללה בו ניסע!" אני מסכימה.

אבל פתאם הטלפון של קרליטו לא זמין. האם הרגזנו אותו כשהתמקחנו? מתקשרים לג'יאני נהג המונית. "אני אבדוק ואחזור אליכם" הוא מבטיח. אחרי כמה דקות "נראה שהפלאפון שלו כבוי. הוא כנראה הלך לישון. תנסו מוקדם בבוקר. הוא קם ב- 4.30. אני גם אדבר עם חבר נוסף." החבר מתקשר. 3000 יורו. מתמקחים. 2500 יורו. לא מוכן לזוז אפילו סנט נוסף למטה. טוב, חייבים לשכנע את 2קים ודורין להצטרף, אנחנו מחליטים. נדבר עם קרליטו בבוקר ואז נשכנע אותן. הרי לא יהיה עוד רכב.

בינתיים בודקים מה קורה עם מעברות. המעבורות מ- Calais מלאות. אנדריאה הבייביסיטר שלנו מציעה בשיחת טלפון לנסות מדנקירק. וואו. יש מקום!! מצוין.

מזמינים פיצה ופסטה לחדר. "אז נוסעים?" שואלים הילדים. בערך כל חמש דקות. "אנחנו עדיין לא יודעים" זאת התשובה מדי חמש דקות. הדאגה של איריס הופכת לחששות. ואז לפחד. "מה יקרה אם לא נוכל לחזור?" הילדה ממש מסכנה. היא בוכה ואנחנו מנסים להרגיע. את הלילה היא מבלה איתי במיטה ויוני חולק את החדר השני עם עופר.

תכנית פעולה לבוקר: להתעורר מוקדם. להתקשר לקרליטו ולשכנע אותו להסיע אותנו. לשכנע את קים ודורין להצטרף אלינו. לשכנע את קרליטו להעלות אותנו על המעבורת (אי אפשר לעלות בלי גלגלים). להזמין מקום במעברות (ביום ראשון הם פתוחים רק משעה 9, זאת אומרת 10 באיטליה) - צריך לתת פרטים של הרכב. לארגן הסעה מדובר ללונדון....

יום ראשון בבוקר אנחנו מתחילים להריץ את התכנית. קרליטו עונה. פשוט נגמרה לו הבטריה. אבל, הוא גילה שהוא צריך להכניס את האוטו לטיפול. אנחנו משכנעים אותו לבוא למלון. בינתיים הבי.בי.סי מודיע ששדות התעופה סגורים עד 7 בבוקר ביום שני. גם באיטליה נסגרים עוד שדות תעופה. ואנחנו בכלל צריכים לפנות את החדרים היום. קרליטו מגיע. אנחנו מפעילים עליו את כל קסמנו, מניפולציות רגשיות ("הבת שלי בכתה כל כך הלילה"), חנופה, תחנונים. "אני לא יכול לחצות על המעבורת" הוא מסביר, "יש לי פספורט פיליפיני". אז עד דנקירק, ואפילו עולים במחיר ל- 2000. הוא מתרצה "אני לא עושה את זה בשביל הכסף, גם לי יש נכדים". סבבה. הרי אנחנו צריכים לעבור בית ביום שישי ומישהו צריך לארוז את הכל. "אני נוסע להתארגן ואחזור תוך שעה." קרליטו מבטיח. אופוריה.

דורין וקים מבינות שאם הן רוצות להגיע הביתה מתישהו כדאי שיצטרפו. פול ומרי ארוזים כבר מיום רביעי. מחכים שמישהו יושיע אותם. תוך שעה כולם מוכנים ונרגשים. דורין מבקשת מאיתנו טובה אחת. האם תוכל לשבת קדימה? אחרת היא סובלת מבחילות. אין בעייה. קרליטו מגיע עם מיני-ואן מרצדס, דנדש ונוח. הציוד מאחור ואנחנו מתרווחים לנו. דורין וקים ליד קרליטו מקדימה. פול, מרי ויוני במושב האמצעי. אני והילדים מאחור. יוצאים לדרך. 10 בבוקר יום ראשון. לפי גוגל הנסיעה לוקחת 16 שעות. זאת אומרת לפחות 20 שעות. קרליטו שם CD של נכדתו. שירי שמלאץ שהילדה "המוכשרת" בת ה- 10 מזמררת בקול דקיק. הוא מתמוגג וכולנו מחמיאים לו. האם זאת הילדה שאיריס הזכירה לו? אחרי השיר השביעי אני תוהה כמה זמן אוכל לעמוד בזה. "תסבלי בשקט" אני מצווה על עצמי "אנחנו עוברים בית ביום שישי ומישהו צריך להיות שם לארוז הכל!"

עכשיו המשימה לארגן מעבורת ורכב שיעביר אותנו. אני ויוני מתלבשים על טלפונים. יוני מנסה לארגן הסעה ברכב גדול. אבל במעבורת מעלים רכבים עם עד 8 אנשים כולל נהג. אנחנו 9. בינתיים אני מסמסת לחברים. ניבה ומיקי בלונדון בהלם. ואז רעיון גדול - אולי מיקי יוכל לבוא לאסוף אותנו? תוך כדי שיחה מיקי וניבה מגלים שנעלמים מקומות פנויים על המעבורת (לפני רגע עוד הופיעו באינטרנט). עוברים להזמנה טלפונית. טוב, אז לנו יש פתרון. מה עם שאר החבורה? אנחנו מסבירים להם את המצב. "יש מישהו שיכול לאסוף אתכם?" יוני מברר "פשוט צריך להזמין מקום על המעבורת בהקדם". לדורין וקים אין חברים. עם רכב. שיכולים לבוא לאסוף אותם. לפול ומרי יש חברים. אבל, אי אפשר להתקשר אליהם מוקדם ביום ראשון. אפילו לא במצב חירום. ואולי הם בכלל לא יוכלו לבוא. "תזמין לנו רכב" הם מבקשים. אז יוני מארגן להם הסעה. אני עושה את ההזמנה למעבורת. הם פשוט לא מסוגלים. הקצוות נראים סגורים.

הדרך עוברת עלינו בנעימים. האנגלים הם אנשים מנומסים ונעימים. בצהריים עוצרים לארוחה. במושב האחורי הילדים מקסימים. לא נשמע אף קיטור, ויכוח או מריבה. מלאכים. אנחנו משחקים ארץ-עיר. משחק קופסא, מקשיבים למוסיקה באיי-פוד (עם כל הכבוד לנכדה של קרליטו. ולקרליטו), רואים סרטים במחשב (בובספוג וביג של טום הנקס). מדי שעתיים-שלוש עוצרים להתרעננות/קפה/פיפי/להקיא (דורין). לעת חשיכה נרדמים. יוני נשאר ער לארח חברה לקרליטו. אנחנו צריכים להגיע עד דנקירק בצרפת עד השעה 7 בבוקר יום שני, כדי לעלות על המעבורת של 8 בבוקר. ב- 11 בלילה נכנסים לשדה התעופה בליון למשוך כסף. לקים חסר כסף. אנחנו מלווים. ממשיכים בנסיעה. לקראת 2 בבוקר אני מתעוררת כשקרליטו נכנס לתחנת דלק לנמנם. אחרי 40 דקות הוא מתעורר וממשיך בנסיעה. ב-5 בבוקר עוצרים להתרעננות/פיפי/קפה/להקיא. האם נגיע עד 7? מיקי כבר חצה במעבורת של 2 בבוקר מדובר לדנקירק. וגם נהג המונית. הם מחכים לנו. קרליטו נותן את הפיניש. ב- 7.30 אנחנו מגיעים לדניקרק. משלמים. מעבירים מזוודות וטסים לביקורת הדרכונים ודלפק הכירטוס. אנגלי חמוץ מודיע לנו שכבר 7.45 ולא נוכל לעלות על המעבורת. צריך לחכות שעתיים. "אנחנו 22 שעות בנסיעה. מרומא" אנחנו מתחננים. "אין מה לעשות אלו הכללים" הוא פוסק. אנחנו נוסעים לרציף והעובד הצרפתי מסמן לנו לעלות.

הידד!!!! אנחנו על המעבורת! הסיפון חצי ריק (אפילו יותר מחצי). אנחנו עולים לסיפון הנוסעים (אסור להישאר ברכב). אחד הנוסעים מספר שקנה אופניים ישנות רק כדי שיתנו לו לעלות על המעבורת. הוא משאיר אותם על המעבורת.

9 בבוקר. הגענו לדובר. מיקי פותח בנהיגה ללונדון. 12 הצהריים ואנחנו בבית! צריך לארוז. עוברים בית ביום שישי.


בחדשות הצהריים מודיעים ששדות התעופה יהיו סגורים לפחות עד יום שלישי ב- 7 בבוקר. וגם הממשלה שולחת שלוש ספינות צי לחלץ נוסעים שנתקעו ביבשת. זאת אומרת חיילים שחזרו מעיראק ואפגניסטן ונתקעו באירופה. פה ושם נתנו לכמה אזרחים לעלות.

במצבי משבר מגלים הרבה. למשל, שתרבות החוקים האובססיבית של הבריטים היא הרסנית. לא רק שבריטניה הייתה המדינה שסגרה את שדות התעופה שלה לזמן הארוך ביותר אלא גם לא הגמישה כללים (שהרציונל שלהם לא ברור) כגון האיסור להעלאת נוסעים ללא גלגלים על מעבורת. וגם שהבריטי הממוצע מצפה "שמישהו", למשל הממשלה או חברת תעופה או ישראלי שנקלע למקום יציל אותו. הם מתקשים לחשוב מחוץ למסגרת וכל מצב בלתי צפוי מערער אותם לחלוטין. וגם שאני ויוני זה צוות די טוב, יצירתי ויעיל. ובמיוחד ברגעי משבר. ושהילדים יכולים לבלות באוטו בלי לריב. 22 שעות. וגם שארזנו את הבית ביעילות רבה, זרקנו המון פסולת, העברנו בית ביום שישי, יצאנו לפיקניק יום עצמאות מקסים בארגונן של ניבה ונירית, סידרנו את הבית החדש ולא התמוטטנו. יוני זה מובן. אבל אני? כנראה שהחלמתי.

מה שכן, עדיין אין אינטרנט ולכן לקח הרבה זמן עד כתיבת שורות אלו.
אז עד הבלוג הבא - לא עוד הרבה זמן!