יום רביעי, 19 באוקטובר 2011

לזכרו של אילן פלדמן

איך אפשר להיפרד בטרם עת מחבר כל כך יקר שאיננו עוד? מישהו שליווה אותך לאורך שנים, גדל והשתנה איתך, התווכח והרגיז אותך, איתגר ותמך בך, הצחיק ואהב?

את אילן פגשתי במהלך לימודי מדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב. אי-שם בתחילת שנות ה- 90. כשאני מספרת לאחייניי על חווית לימודי התואר הראשון לזה אני מתכוונת. אנשים צעירים שמריחים את כל ההפתעות וההבטחות שהעולם טומן להם, מפגש מוחות, מפגש חברתי, להט וחברות גדולה. משהו לא מוכר, מרגש ומעשיר את הלב והראש.

וכך הכרנו, אני ואילן. ישבנו ביחד בשיעורי המבוא למחשבה מדינית והתחברנו מאד סביב היריבות הלוהטת שנוצרה. כן, חלקנו יריבות אידיאולוגית בכל הנוגע לשאלות חברתיות וכלכליות: הוא מאדוקי הליברליזם ואני מן האגף הסוציאליסטי. שעות של ויכוחים ולימוד לבחינות. ויכוחים שלא מסתיימים על טבע האדם, טבע החברה ופוליטיקה. משהו עמוק אצלנו אמר – זאת יריבות-חברות מופלאה.

כדרכן של חברויות שכאלה זה נכנס לחיים שמעבר ללימודים. אילן שסלד מלימודי התכנות ופיתח פוביה קלה ממחשבים וטכנולוגיה נעזר באחותי התיכונסטית י' כדי לעבור את קורס החובה בתכנות בייסיק. ואני בדרכי מסופשבוע בבאר שבע, אצל יוני שלמד בעיר הדרומית, הייתי אוספת ברכבי את אילן מבית הוריו באשקלון ומביאה אותו לדירה השכורה ברמת אביב. וכמובן, כשאילן נפצע מאימון יתר בחדר כושר ועבר ניתוח ביד, סחבתי בשבילו את התיקים עד הקומה האחרונה בבניין. אילן לימד אותי לגלגל כדורי נייר אותם היינו מקפיצים לחתולה של השותף שהייתה משתוללת עליהם בטירוף. טכניקה שאחר-כך נוסתה בהצלחה על מיצונת שלנו. ארוחות משותפות. ביקורים כשאני ויוני נדדנו ברחבי הארץ. חברות.












משנפרדו דרכנו עם תום הלימודים, אני הגעתי לאמנסטי אינטרנשיונל ואילן היה האיש שלנו בממסד. כעוזרו של סגן ראש עירית ת"א, מרדכי וירשובסקי, קידם, סייע וטיפל בענייני הסניף. את ה"נאיביות" שלי בכל הנוגע להתנהלות הבירוקרטיה הוא קיבל בהבנה ודאג כל זמן.

עם פרוץ אינתפדת אל אקצה, נענה אילן לבקשתי והצטרף לסניף כרכז "פעילות המשבר" ובהמשך כדובר הסניף. הוא הגיע לסניף לשלשה חדשים ונשאר יותר משלוש שנים. בתור חייל קרבי הכיר מקרוב את עוולות הכיבוש ולא נתן שינפנפו אותו – הוא היה מאד אמפטי לסיטואציות בהן החייל הפשוט מוצא את עצמו את מול אטימות של המערכת. השכיל לראות כשלים במערכת ולהוות יריב ראוי בעימותים תקשורתיים מול "קצינים-מומחים".

אבל, מעבר לפאן המקצועי נוצרה אצלנו אחווה וידידות - מהצוות צמחה קבוצה נפלאה של אנשים מקסימים – כולל צחוקים וויכוחים. למשל הויכוח הקבוע על עצמת המזגן עם ל' המסכנה שנאלצה ללבוש סוודר בקיץ, או הנידוי של אילן לפינת העישון בחדר המדרגות (בגללי).

אירוע שלא אשכח היה בתקופות פיגועי ההתאבדות. שהינו שנינו במשרדי הסניף ברח' אלנבי בת"א כאשר מחבל מתאבד פוצץ עצמו באוטובוס מחוץ למשרד. הרעש היה נורא, ואחריו שקט מפחיד. עוד בטרם הבנתי מה קרה אילן רץ לרחוב לסייע ולטפל בפצועים, מבלי לחשוב על אפשרות לפיצוץ נוסף או סיכון לחייו הוא. עבורי, זהו המקרה בו אתה לומד מיהו האדם - מעבר לידידות, הכרות מלימודים או עבודה המקצועית. אילן הוא מסוג האנשים ששם את נפשו בכפו בכדי לסייע לאחרים.

לפני כשנה אילן בא עם בנו הבכור ש' לביקור בביתנו בלונדון. טיול בר מצווה. הם שהו אצלנו כשבוע. הייתה זו חוויה נפלאה לכולנו. ש' המקסים התחבר מיד עם עופר ואיריס. הילדים בילו יחדיו, משחקים, צוחקים והופכים לחברים אמיתיים. ואנחנו ההורים מתמוגגים. ילדינו גדלים לנגד עינינו לאנשים. אחר-כך נשמר הקשר בין הילדים. כמובן בפייסבוק אבל גם בביקור בישראל.

ואז, הגיע הידיעה הנוראה. אמיר, בן זוגו האהוב של אילן העביר לי הודעה דרך הפייסבוק של אילן. תתקשרי דחוף...אילן איננו הוא בישר לי. והחלל לא התמלא מאז.

אילן היה אדם מיוחד. ידען גדול, מוכן לויכוח ודיון, מאתגר את עצמו, את חבריו לדרך וכמובן יריב קשה לאלו מולם פעלנו. הוא היה מסור ולוחם ללא חת להגנה וקידום זכויות האדם. קשוח בחוץ אך עדין, תומך וחם לב לאוהביו וחבריו הרבים - תמיד עם חיוך על הפנים, בדיחה (עוקצנית) ומלה טובה.
זה היה אילן שלי. חבר אהוב, קולגה מוערך ומגן זכויות אדם אמיתי. אני, משפחתי וחבריי התברכנו להכירו ואת האנשים האהובים שלו, ילדיו המקסימים, משפחתו. כולנו ברי מזל לגעת בחייו הקצרים ולהנות מאורו, עצובים וכואבים עם לכתו.

אילן.

יום ראשון, 8 במאי 2011

בין שטרודל ושניצל לפויקה וחול

שניצל ושטרודל בוינה
חיכינו חיכינו והנה מגיעה שוב התקופה המרגשת... חג הפסח, חג החירות קרב ובא - ואנחנו מתארגנים לביקור בארץ. לחגוג את הסדר עם המשפחה. כמובן, גם הפעם נזכרנו להזמין כרטיסי טיסה באיחור. לפחות במונחים של הבריטים. זאת אומרת רק 3 חודשים מראש. מה שאומר הזמנת כרטיסי טיסה לתקופה של חופשת בית-הספר. המחירים מטורפים.

אז נזכרנו בביקור הנחמד ברומא, לפני שנה. נכון, העצירה נמשכה יותר ממה שתכננו, ונכון, כששדה התעופה נסגר בגלל התפרצות הר הגעש באיסלנד
נאלצנו לעשות דרכנו ברחבי אירופה ברכב ומעבורת - אבל, רומא עצמה הייתה מק
סימה והאוכל, נו איטלקי. אז ברור שנהנינו.

בכל אופן, מחליטים לטוס עם עצירה של חצי יום בדרך. הפור נופל על וינה.
וכך אנחנו נוחתים בצהרי היום בוינה ויוצאים העירה. הרכבת משדה התעופה מביאה אותנו למרכז העיר, קתדרלת סטפנוס הקדוש Stephansdom.
אבל, כמו בכל טיול רציני מתחילים במסעדה. ובוינה זה שניצל וינאי כמובן.

כשאנחנו חוזרים לכיכר סט. סטפן אנחנו לא יכולים להתעלם משרשרת הכרכרות
שחונות מסביב לקתדרלה. סוסים מטופחים
עם גרביים על האוזניים ("כדי שלא יכנסו להם חרקים לאוזניים") רתומים לכרכרות. צבע הגרביים תואם לצבע ריפוד הכרכרה, וצבע הריפוד (והגרביי
ם) תואם לצבע כובעו של העגלון. אז כמובן שלא יכולנו להתאפק, מה גם שצריך לתת לאוכל להתעכל. יוצאים לסיור של 45 דקות על גבי כרכה ברחבי העיר.
שהעגלון מתאר באנגלית במבטא וינאי כבד את האתרים השונים:
כאן מוצרט התגורר בין השנים...כאן מוצרט הלחין את...
כאן מוצרט אכל את השטרודל הראשון שלו...כאן מוצרט שכב קודח מחום...

הילדים מחייכים לעוברים ושבים ואני אפילו מעיזה לנפנף בידי לשלום בסגנון מלכותי.
אחרי הכרכרה וליטוף לסוס, אנחנו חוזרים על אותו המסלול ברגל
.
עוצרים לגלידה.

עוצרים לשוקולד (מוצרט כמובן).עוצרים לקפה ושטרודל וחוזרים בזמן לטיסה. קצר. ולא, לא קצר מדי. קצר בדיוק כמו שצריך.
עשינו V על וי
נה.





רוחות הנגב וארוחת פויקה (כל התמונות באדיבות הצלמת מירב שטרק)

ובארץ, עוד לא נחתנו וכבר אחותי היקרה מ' שולפת מפות טופוגרפיות וממתינה להגעתנו משדה התעופה בשתיים בבוקר. היא מצפה בכיליון עיניים להגעתו של יוני.
השניים חולקים תאווה בלתי מרוסנת לטיולים במדבר: הליכה ברגל, ברור, ואם אפשר בלי הקפצות של רכב, לינה - באוהלים אם אין ברירה אבל בעדיפות לשקי שינה על שיחי סירה קוצנית, מים - בג'ריקנים על הגב, אוכל - מעורב בחול ואבק.

מבינים את הראש?

יש שיגידו שזו חזרה לימי הטיול בתנועה או ימי הטירונות הקרבית של חלק מהמשתתפים.
אחרים יעלו סימני שאלה לגבי שפיות דעתם של המארגנים.גיסי ש' מתוחכם מספיק לעודד ממרחק. אחי נ' נהנה גם הוא מהטיולים והילדים מתים על הבילוי בחברת בני הדודים סביב המדורה כשהם צולים מרשמלו על האש.
אני, גיסתי ו' ואחותי הצעירה י' מצליחות לרוב להתחמק.
אצלי זה הלימודים או כאבי אזניים. להן יש את התירוצים שלהן.

אבל, הפעם החלטנו לזרום. לזרום עם יוני ומ' בחולות הנגב. לאות הערכה על המאמץ הן תכננו מסלול קל. למרעי לכת.קובעים להפגש בצומת בית קמה ב- 10.30 בבוקר. חול המועד פסח.
ב- 10.30 נ' מתקשר שהוא רק עובר לכמה סידורים בבנק ויוצא לדרך. מרעננה.

אבא מתקשר - "שמעתם שיהיו שטפונות במדבר? לאן אתם נוסעים?"

י'
מתעוררת מהשינה ומרימה טלפון ב- 10.35.
מבקשת שנעדכן כשאנחנו בא
מת יוצאים מהבית.
ורק מ' השכימה בחמש בבוקר, כבר הכינה
ארגז עם שימורים ומצות (כשר, רק כשר), צידנית עם ירקות ובשר, בקבוקי מים, שקי שינה וכדומה. ומשבע בבוקר היא כבר מחכה לנו.
אנחנו מסיימים לארוז ב- 11 ונכנסים למכוניות. פקק ביציאה ממודיעין, עד מחלף לטרון (כנראה שהמון מבקרים נוסעים למיני ישראל).י' מעדכנת שיש פקק של כ- 30 דקות עד צומת בית קמה. טיפין טיפין אנחנו מצליחים להכנס לחניה ליד תחנת הדלק.
12.40. כולם רעבים. קפה, מצה-בריי ושניצלים מעל מכסה המנוע ואנחנו מוכנים לצאת לפקק המוביל לבאר שבע. הפעם מתארגנים שונה במכוניות: יוני לוקח את שני הבנים, מ' את שתי הבנות, נ' את בן העשרה וכלבתו, וי' לוקחת אותי.
אבא מתקשר - "אתם כבר בשטח? תזהרו משטפונות, בסדר?"

מ' ויוני נותנים
תדריך על המפה: נסיעה עד צומת להבים, לרדת במחלף שרה לכיוון צומת תל ערד ומשם לכיוון דימונה. נפגשים בכביש המוביל למכתש הגדול (כביש ליד הכור הג%&^ הסודי ).
י' מודאגת מחוש הכיוון והניווט שלי ומסבירה לי בסבלנות את ההוראות.

"אני נוהגת ואת מנווטת. בסדר?" היא מוודאת "תגידי לי כשנתקרב לצומת להבים."ליתר בטחון היא מפעילה את אפליקציית הניווט wase.אנחנו מגיעות לצומת להבים אחרי כ- 40 דקות בפקק שבמהלכן אנחנו פוצחות בשירה עליזה מלווה בתנועות ידיים נמרצות אליהן מצטרפת חבורת ילדים באוטו לפנינו ושני בחורים באוטו ליד .

"יעל, זה לא המחלף?" שואלת י' כשאנו מתקרבות למחלף שרה. "אאאאה, אני לא יודעת. לא. לא. תמשיכי. בעצן ככככןןן, צריך לרדת כאן!!!" פיספסנו. ואנו מתקרבות במהירות לבאר שבע.
"חשבתי שאת מנווטת?! הרי הראיתי לך על המפה לפני שיצאנו לדרך!" נוזפת בי י'.
"תפסיקי לבכות, תסתובבי במחלף הבא." אני משיבה ומנסה למצוא במפה את הצומת הבא.

אנחנו מסתובבות. וחוזרות על עקבותינו למחלף שרה וסופסוף בכביש הנכון.

"שלא תפספסי עכשיו את צומת תל ערד!" י' מזהירה אותי."אני לא אפספס, מה קרה לך? אני ממש טובה בניווטים. תשאלי אפילו את יוני" [תרגום: עדיף שתסתמכי על ה- wase, לפני שהיתה לנו מערכת ניווט לווייני באוטו לא עברה עלינו אף נסיעה בלי מריבה. אל תשאלי את יוני כי הוא יספר לך על כל הויכוחים].

הדרך מתפתלת לה ואני נדרשת למשימה החשובה של החלפת דיסקים. "אוסף עברי."
וכך, כשאנחנו מזמזמות לנו יחדיו שירים מהאוסף אני חולפות על פני צומת תל ערד.

שוב פספסנו...."זו כבר פעם שניה! שתחנק*&^#@!" י' מברכת אותי כשהרכב שועט לכיוון ערד.
אנחנו מסתובבות וחוזרות על עקבותינו לכיוון דימונה.

הנייד מתחיל לצלצל. אבא רוצה לוודא שאנחנו מתכוננים לגשם. נ' שואל עם אנחנו מת
קרבות. יוני מודיע שהוא עוד שתי דקות מגיע לנקודת המפגש ומ' מודיעה שהיא כבר פותחת שולחן פיקניק לילדים הרעבים. מצה-בריי ושניצלים שנשארו מארוחת הצהריים. "אנחנו כבר מגיעות. ממש עוד כמה דקות." אני מעדכנת.

"תגידי, שמעת על האשה שנהרגה כשנפל עליה גמל?" י' מסיחה את דעתי.

"נפל גמל? על מי? איפה? מתי? למה? כמה? איך?" אני תוהה ואופס אנחנו עוברים את הצומת ואת שלשת המכוניות הממתינות לנו מאחור.פספסנו? שוב?

הנייד מצלצל. "תגידו? לא עברתן אותנו הרגע? נדמה לנו שאתן צריכות לחזור..." י' בוהה בדרך במבט מרוכז ופולטת באופן בלתי נשלט שרשרת 'ברכות' המכוונות אליי. אני
מתפללת שנחזור ונפגוש את השאר. היא מפחידה אותי.
אנחנו מסתובבות וחוזרות על עקבותינו.

מגיעות סופסוף לכביש המיוחל ומצטרפות לשאר. מ' מוציאה מצלמה. "תכף יבואו לעצור אותך." אני מתנבאת. בין שניצל למצה-בריי הילדים מתחילים לטפס על הגבעונת הקרובה בראשה יש עמדת שמירה. הם יורדים במהירות כשחייל בשמירה מגרש אותם "בגסות רוח" לטעמו של בני האנגלי.
"He was
so rude mum, and told us to go down and shouted at us all the time."
"חמודי, אני שמחה שהוא לא ירה בכם." אני מנסה לעודד. הוא לא משתכנע.

תוך שתי דקות יש לידינו רכב אבטחה ומברר מה מעשינו במקום. אנחנו מתקפלים במהירות
וממשיכים. מגיעים לחניון לילה "גב ימין". החניון עמוס.הפקח מעדכן שבלילה נשארות רק 3-4 מכוניות. הוא גם מבטיח להביא לנו משטחי עץ להדלקת מדורה בלילה. נהדר.

אבא מתקשר - "נו, אתם כבר בגב ימין? איך מזג האוויר? הודיעו שהערב יתכנו שטפונות. אתם נשארים לישון בחוץ?"



אנחנו יורדים לגבים. מקסים - חוף ים ביום קיץ נעים, כך אפשר לתאר את המחזה שנגלה לעינינו. אולי אתן לתמונות לדבר?

































ממשיכים בהליכה אחרי הגבים לכיוון
דיונת חול הנערמת לאורך אחד מקירותיו של הואדי. תופסים פינה של צל. שותים מים. זוללים במבה (אנחנו ממשפחת אוכלי קטניות). והחבורה יוצאת לטפס ולהתגלגל על דיונת החול.

בתמונות: הילדים גולשים על דיונת החול


איזה כיף. אני וי' נשארות בצל. אחרי
נדנוד עקשני י' נאלצת לשנות תנוחה ולהתיישב גב אל גב. שיהיה על מה להשען. כנראה שהיא כבר סלחה לי על שגיאות הניווט.אחרי כשעה בה שרנו, צחקנו (למשמע הזיופים), התווכחנו, שיחקנו 21 שאלות (כן, עוד פעם בחרתי אישיות!), התווכחנו וזלזלנו עוד במבה אנחנו מצטרפות לחבורה שעושה את דרכה חזרה. מכוסה בחול דביק.אנחנו מתחילים לחזור ומטפסים אל החניון. יוני כמובן ממשיך לו להשלמת מסלול מעגלי ומסכם שנ' יאסוף אותו. מתישהו. (אח"כ הוא מספר שעשה את המסלול עם הפקח "שסגר את המסלול" כשאת דרכם חצה נחש אפעה).

כשאנחנו מגיעים אל החניון כבר נושבת רוח עזה ואחרוני המטיילים עוזבי
ם את המקום. ובאמת, כמו שהתנבא הפקח, במקום נשארות רק עוד שתי קבוצות מטיילים. האחת בקצה החניון המרוחק מאיתנו והשניה כמה עשרות מטרים מאיתנו. באותו כיוון מהרוח מנסים גם הם להדליק מדורה ולהתחבא מגלי החול.



ע' בן ה- 15 אחראי על הדלקת אש עם חצי משטח עץ שמצאנו במקום. כל הילדים מתגייסים לעזור, מצויידים בפטיש הם מנסים לרסק את משטח העץ שמצאנו, וגוררים סלעים לבניית חומה רצינית במרכזה הם מנסים להדליק אש שתהיה מגונת מהרוח העזה.







נ' נוסע
לאסוף את יוני ולהשיג משטח עץ נוסף. ואנחנו, הנשים אחראיות על הקמת "המחנה". או לפחות 2-3 אוהלים. מאחורי המכוניות. כשאנחנו נאבקות ברוח העזה, אנחנו מצליחות לאחוז ביריעות האוהל ולהשחיל את המוטות. האוהל הופך למצנח ענק שגורר אותנו על פני החניון.

"הצילו..." נשמעת י' ממלמלת כשהיא מעופפת לה."ילדים מהר! תביאו אבנים גדולות!" אנחנו מתחננות תוך שאנחנו מנסות לנעוץ יתדות. הילדים מגלגלים כמה אבני ענק והופ לפינות האוהל. האוהל מתייצב לכמה דקות. אבל, הניסיונות להת
חכם לרוח - נו, פתטי. הרוח לאט לאט הודפת את דפנות האוהל ומרימה אותו באוויר. הסלעים שבפינות האוהל מתגלגלים להם עד שבמרכז האוהל נוצרת ערימה שבקושי מייצבת את האוהל במקום.


בתמונות: האוהל משוטח ע"י הרוח.

אני קופצת לביקור נימוסין אצל השכנים. הם עדיין לא העמידו אוהלים ומסתתרים מאחורי רכבי הארבע X ארבע שלהם. "שמעתם מה התחזית? " אני מתעניינת "אתם נשארים לישון בשטח?"
"בדיוק שאלנו את עצמנו אות
ה שאלה ותכננו לגשת אליכם" הם מעידים "קצת קשה עם הרוח הזו.... "




אבא מתקשר "מה שלומכם? כבר יורד עליכם גשם? רק רוח? טוב, תזהרו משטפונות."
לעומת הגישה "הנינוחה" שלנו, הילדים הדליקו ביעילות מדורה ומזרזים אותנו לשים כבר את הפויקה על המדורה. מירב שולפת שקית ובה בצל אותו קיצצה ב- 5.30 בבוקר. לתוך השמן המבעבע
היא שופכת את התכולה בלווית שקית קטנה ובה שום קצוץ. ככה זה שמכינים דברים כל כך מוקדם בבוקר. שוכחים.

ע' בעל התושיה מצלי
ח לשלוף את השקית לפני שהיא מתמוססת לגמרי. טוב, עכשיו מוסיפים בשלבים רכיבים שונים: חזה עוף, ירקות, מים, תבלינים, אורז. אנו מתיישבות לקלוף עוד ירקות תוך אכילת מצות ושוקולד (נוטלה, לא השחר!) ומגלות שהרכיב הנשכח (בטיול זה) הוא האורז. טוב, כאן יש כמה אסכולות. הספרטנים יטענו שפויקה טעים עם מה שיש. אניני הטעם מאידך יקטרו שאי אפשר פויקה בלי אורז וצריך להשיג מאיזשהו מקום. אז אני נשלחת ללכת לבקר את השכנים שוב. אבל גם להם יש קילו אחד של אורז לעשרים איש.

6.47 בערב. מחכים לפויקה ובינתיים דוגמים תירס, סנדוויץ' מצה עם טונה, טונה מעושנת (מתכון שע' הביא מחוגי הסיור: פותחים קופסת טונה עם שמן ומכסים בנייר טואלט, מדליקים ומניחים לבעור 15 דק'. יוצאת טונה מעושנת - להיט).

והנה מגיע לביקור השכן ובידו תשורה - 300 גר' אורז! הידד!

7.15 הפויקה מוכן. אנחנו מסתערים על האוכל החם, אוחזים בכוח בצלחות שלא יעופו ברוח העזה. טעים. אפילו החול, האבק והפיח לא
מקלקלים.אבא מתקשר "הרגע הודיעו בחדשות שיורד גשם בנגב. כבר אמרתי לכם שצפויים שטפונות?"
אנחנו מחליפים מבטים רבי משמעות, רועדים מקור, חול בכל מקום ואוהל שמעופף לו על פני החניון.
"אבא, בדיוק גמרנו לאכול. אנחנו מתקפלים וחוזרים הביתה!"












סיבוב אחרון של מרשמלו על האש לילדים ומתקפלים. מעבירים לשכנים את שאריות הקרשים למקרה שיחליטו לישון בשטח. מתחלקים במכוניות כמו קודם. הפעם יפעת מתעלמת ממני ואנחנו נפגשים ללא התברברות בשתי תחנות דלק לתדלוק בקפה
.הגענו הביתה ב 10.30 בלילה. עייפים אך מרוצים, למקלחת חמה ומיטה נוחה.
מצלצלים לאבא "אבא, הגענו בשלום. ניפגש מחר."



אז עד הפוסט הבא - אהבה לכולם וגם הוידיאו האחרון של שרית חדד "מאחלת לך." מין גרסה מקומית מקסימה לשיר של אדל Someone Like You.



יום ראשון, 3 באפריל 2011

קארי וסינדרלות

סינדרלה מודרנית
הממשלה הזדרזה להודיע - שליחים יצאו לכל קצוות הממלכה: יום שישי ה- 29 לאפריל הוכרז כיום חופש, חג לאומי. על מה ולמה חוגגים ההמונים? סיום האלימות בעיראק? יציאת הצבא מאפגניסטן? סיום הלוחמה בלוב? הכלכלה הפורחת? לא ולא. יורש העצר, הנסיך וייליאם לבחירת לבו קייט מידלטון, מפשוטי העם. סינדרלה של המאה ה- 21.
ושלא תחשבו שמועד החתונה הוא אקראי, שהרי מדובר במלך לעתיד. מועד החתונה נקבע על פי לוח החופשות
הלאומי כך שייווצר רצף של שישי-שני בו יצוין האירוע החשוב בתולדות האומה. ולא רק מדובר רק בבני המשפחה ו- 2000 המוזמנים ברי המזל. גם הרשויות המקומיות נערכות לקיומן של Street Parties, מסיבות עממיות בה יוצאים ההומים לרחובות שכונתם, עורכים שולחן וחוגגים את הכבוד הלאומי. בהודעה רשמית הממשלה מעדכנת שהיא הורתה לכל הרשויות לקצר תהליכים ובירוקרטיה על מנת לאפשר קיומן של המסיבות. ובאמת במקומום 74 רשיונות נדרשים האזרחים להשיג רק 49 רישונות שונים. הבי.בי.סי. מדווח על רשויות שאינן מתגמשות בגלל כללי ה- Health and Safety ודיונים נערכים בנושא. אמש פירסם הבי.בי.סי שיש גל מחודש של 5,500 בקשות לסגירת כבישים ורחובות למטרת החגיגות.

תמונה משמאל - מיום ההודעה על האירוסין. התמונה למטה תמונת לפני החתונה.
מיותר לציין ששנים התקשורת עוקבת אחרי מערכת היחסים בין הנסיך לחברתו פשוטת העם. תקציר: הכירו באוניברסיטה, גרו באותה דירה כשותפים (עם עוד חברים), הוא נכשל בלימודים, היא עזרה לו לסיים את התואר, הוא התגייס לצבא כדי להעביר את הזמן עד שסבתא ואבא ייגמרו את תורם כראשי המדינה, היא עבדה כצלמת, אח"כ כקניינית של רשת בגדים, אח"כ חזרה לעבוד בחנות המקוונת של אמא ואבא, הם נפרדו, ואחרי חודשיים חזרו זה לזו, הפאפרצי רדפו אותה ברחובות לונדון, האבא שלו הביע מורת רוח על כך שהם "מתמהמהים" ואחרי 8 שנים הנה מסיבת עתונאים מיוחדת בה מבשרים על האירוע.
קדחת החתונה מרשימה למדי בורים שכמונו. אחרי הכל זה אירוע תקשורתי ומסחרי חשוב. התקשורת מקדישה עמודים על גבי מהדורות חדשות (זה מוכר עיתונים מחד ומביא צופים מאידך): בהתחלה היתה השאלה יתחתנו או לא? אחרי שוייליאם הציע לקייט נישואים הדיון עסק בשאלת התאריך. אח"כ האם יהיה זה יום חופש או לא, ואז איפה תתקיים החתונה (בכנסיה בה התחתנו צ'ארלס ודיאנה? או שמא בכנסיה אחרת?), ומי ישיא אותם, מי ייעצב את שמלת הכלה (פה ניטשה מלחמה עזה בין מעצבים שונים), מי יישלם על הכל (ההורים שלה ואבא שלו חצי-חצי, כן בטח...), מי ייצלם את תמונות האירוסין, ומי ייצלם את התמונה שאחרי, ומי ייצלם את החתונה, ומה תלבש אמא של הכלה, וסבתא של החתן, איפה תתקיים מסיבת הרווקות (בכפר הולדתה), ומסיבת הרווקים (על ספינה בלב ים כדי שפפארצי לא יטרידו את החוגגים), ומי מארגן כל אחת מהמסיבות (אחות שלה ואח שלו), ואיך יכול האח של החתן לצאת חודש לפני החתונה למסע לקוטב הצפוני במסגרת גיוס כספים עבור פצועי מלחמה (האם הוא יספיק לכתוב נאום השושבין בשלשה וחצי שבועות שנותרו לו?), מי מוזמן לחתונה (ברשימה דיוויד וויקטוריה בקהם ובעל הפאב מהכפר של קייט - הרי הזוג מחובר לעמך) ומי לא (פרגי, גרושתו של הנסיך אנדרו), ואיזו מזכרת בחנויות היא הכי מגניבה (ידיד אנגלי אמר שהוא הכי אוהב את שקית ההקאה).




שקיות הקאה מעוצבות לרגל החתונה.





כך הממסד והתקשורת משמרים פיקציה על בית המלוכה ואיזושהי זהות לאומית בריטית דימיונית. הנסיך שנושא לאישה את פשוטת העם - הנה החלום האמריקאי בגרסה הבריטית: "חמודה, אם תאכלי יפה את כל הירקות שלך, תלכי לבי"ס פרטי בו תלמדי נימוסים והליכות, תשקיעי בהכנת שיעורים כדי להגיע לאוניברסיטה הנכונה ואפילו תתני לנסיכים להעתיק שיעורי בית, אז גם את, כשתגדלי, תוכלי למצוא לך נסיך נחמד. אבא, כבר פתח תכנית חיסכון למימון החתונה.

שלל מוצרים לציון האירוע















מלכה וקארי

מלכה אחרת, שבאמת שלטה בממלכה, הצליחה לזעזע את הכוחות השמרנים בתקופתה. כן, המלכה ויקטוריה. לאחרונה התפרסמה כתבה שחשפה את יומניו המוחבאים של עבדול קארים, מי שהיה איש סודה ואמונה של המלכה לעת זקנה (שניהם בתמונה). בשל מצבה הבריאותי לא יכלה המלכה לנסוע להודו, היהלום שבכתר האימפריה הבריטית. מורה הודי מוסלמי הגיע ללמדה את שפת האורדו והפכה ליועץ קרוב בנושא הודו ואף יותר מכך. יש הטוענים למערכת יחסים רומנטית אחרי מותו של משרתה/איש אמונה/סודה/מאהבה הקודם ג'והן בראון הסקוטי. בחצר המלוכה היה מעמדו הגבוה של עבדול קארים וקירבתו למלכה מצב מטריד ומרגיז לרבים שביקשו את רעתו. אז אם אתם מתעניינים בסיפור המרתק כנסו וקראו.
ולמה כל הסיפור הזה? כי אחד הדברים שהמלכה ויקטוריה למדה מעבדול קארים היה לאכול קארי הודי. ואומרים שהיא אכלה קארי מדי יום.




סיפור ממוצע על קארי

משפחה ממוצעת המתגוררת בלונדון, אבא, אמא ושני ילדים (ובלי להזכיר לשמות), קופצת מעת לעת למסעדה ההודית שבתחילת הרחוב. כמו מרבית הממשפחות הממוצעת, ולא נזכיר שמות, נוהגת לאכול דברים קבועים: עוף טנדורי, עוף מסלה (רוטב עגבניות) ועוף קורמה (רוטב קוקוס, שקדים ודברים טובים), סאאג פאניר (תבשיל תרד וגבינה הודית), דאל (עדשים), לאסי מנגו ועוד ועוד.
באחד מסופי השבוע , ולאחר ויכוח סוער איזו מסעדה הודית לפקוד התייצבה המשפחה הממוצעת, בלי להזכיר שמות, במסעדה המהוללת שבקצה הרחוב. נפלה ההחלטה בליבם להיות נועזים ולהזמין תבשיל קארי חדש. ולא נציין את שם בן/בת המשפחה שגילה רוח הרפתקנית זו. הבחירה נפלה על עוף מדרס. קצת חריף היה כתוב בתפריט.
"אני לא בטוחה. כתוב שזה קצת חריף" הביעה אחת מבנות המשפחה את חששותיה. בלי לציין שמות.
"תזמיני. לי לא מפריע חריף. אז אני אוכל את זה" מתנדב הגבר במשפחה. בלי להגיד שמות.
המנה מגיעה לשולחן. מזלג נטבל בקארי. נוגע בלשון. אזור שלם מאבד תחושה. נסיגה טקטית לסאאג פאניר. בלי לציין שמות.
בן משפחה אחר, שלא נציין את שמו דווקא מתלהב. הוא עורם מהקארי על צלחתו. לאט לאט מופיעות טיפות זיעה על מצחו. "וואו, אני מת מהחימום פה" הוא מתלונן. בני המשפחה האחרים מחליפים מבטים. "א
Bא, אין כל כך חימום כאן. דווקא נעים." אומר בן משפחה צעיר שלא נציין את שמו.
"אני לא יודע, אני מרגיש שהמזגן מכוון בדיוק עלי." הוא מתעקש "חם כאן נורא".
"אולי זה מהקארי, חמוד?" מציעה בזהירות הדמות הנשית הבוגרת במשפחה. בלי להזכיר שמות.
"מה פתאם!! זה בכלל לא חריף. קצת פיקנטי, אבל לא משהו יוצא דופן" הודף את ההשערה המזיע במשפחה. "וואו, אני משתגע! אני מת מחום! אני רוצה לבקש שיכבו את המזגן."
"אבל א
Bא, אין כאן מזגן..." מנסה שוב צאצאו הצעיר לשכנע. בלי שמות.
"בני היקר, באמת! תראה אני מת מחום! אני כולי מזיע! הם הגבירו את החימום כשנכנסנו. אני משתגע, אני אגיד להם לכבות את המזגן.&^%$#@!" מתרגז המזיע.
"אבל אנחנו לא מרגישים את המזגן. לא חם לנו. אולי זה הקארי, הוא באמת חריף, לא?" מנסים להרגיעו שאר בני המשפחה. בלי שמות.
"מה פתאם חריף?" הוא עונה. "הם פשוט מחממים פה בהגזמה."
בשלב זה בגדים מוסרים ומתחילים להערם על הכסא שליד . הצעירים במשפחה, בלי לציין שמות, זעים בכסאותיהם באי-נוחות "א
Bא, אל תתפשט כאן...." סימני זיעה מקשטים את חולצת הטריקו שמתחת . "אתם רואים? זה מהחימום!!" מתעקש המזיע. בלי שמות.
"כן, באמת חם פה הערב. והקארי מצוין." עונים במקהלה השאר. בלי שמות....

















עד הפוסט הבא - תהנו מאדל הנפלאה, נשיקות לכולם!






יום שישי, 4 בפברואר 2011

Idiopathic Erythema Nodosum, חירות והתנדבות...

כן, הנהנה בראשה ד"ר ג' ופנתה לד"ר מ'. "אני מסכימה איתך. שתמשיך עם האנטיביוטיקה."
ד"ר מ' הודתה לה ונפנתה אליי: "כן, אז כמו שאמרתי לך זה Idiopathic Erythema Nodosum ."

שלשה שבועות קודם....
הרגליים כואבות לי. פשוט כואבות. מברך שמאל גולש לו הכאב לשוק עד שהוא מתמקם לו מעל המפרק של הבוהן בכף הרגל. נקודה אדומה, נפוחה וכואבת מדירה שינה מעיני. כיאה לבוגרת "קרבות רפואיים" אני מבליגה ומושכת סופשבוע. אבל הכאבים מכריעים אחרי שני לילות ללא שינה, ויתור על הליכה לאוניברסיטה, צליעה עד "דידוי" (ככה אומרים?) וקושי לנעול נעליים.

יום שני, תחילת השבוע החדש ואני קובעת תור לד"ר מ'. היא בוחנת את הרגליים. רגל שמאל נפוחה מאד (לא רואים את הקרסול...) והנקודה האדומה מעל הבוהן מתרחבת לה. היא נוגעת בעדינות ואני קופצת.
אני מצביעה על נקודות נוספות על שתי הרגליים. "אולי זה עקיצות מפרעושים שיש על הכלבה?" אני תוהה.
ד"ר מ' שוללת. "זה לא נראה כמו עקיצות. לפי המיקום והרגישות זה נראה כמו Gout (שיגדון). "
"גאוט?" אני תוהה.
"מה שהיה להנרי השמיני. זה אפילו באותו מקום ברגל." היא מסבירה. "כתבו על זה המון. אפילו סיפורים..." היא מתייפטת לה.
היא קולטת את הבעת המבוכה על פניי ומסייגת "טוב, זה מאד חזק בתרבות האנגלית. בכל אופן נשלח אותך לעשות בדיקת דם. בינתיים תקחי אנטיביוטיקה בגלל הדלקת."

עוד באותו ערב צצות על רגליי נקודות אדומות נוספות. כולן חמות ורגישות למגע. אני ממש כמו פטריה אדומה מנוקדת .

"זאת הכלבה!" אני קובעת בנחרצות "היא כל הזמן שוכבת למרגלותיי, והעקיצות הן עד הברך." מוקה המסכנה מעיפה לעברי מבט תוהה כשהיא שומעת את שמה: "היא בטח רוצה לצ'פר אותי עם נקניק..." היא קמה ונגשת לקבל ליטופים.
"לא מוקה. לכי למקום...." אני מתעצבנת: "תראי מה קורה לי בגללך. כולי עקוצה!" היא נדחפת עוד יותר, "תאהבי אותי, תאהבי אותי.... "





בבוקר שלמחרת אני מתייצבת בחנות בעלי-החיים וקונה ריסוס נגד פרעושים. עם מטפחת על האף והפה אני מרססת חדר חדר. "בכל אשמה הכלבה" אני מהרהרת, "בטוח עקיצות פרעושים".

ביום חמישי אני מתייצבת שוב אצל ד"ר מ'. היא בוחנת שוב את הרגליים ופוסקת :"אין ספק שזה התפתח מאז ראיתי אותך. ובדיקות הדם מראות שזה לא גאוט אבל יש דלקת. כנראה שזה Erythema Nodosum." היא קוראת להתייעצות את ד"ר ג' שמאששת את ההשערה.

אז זהו, יש לי אידיופאת'יק ארית'מה נודוסום. דלקת מאד נדירה. 2-3 אנשים מתוך 10,000 בכל שנה. הגורם: לא ידוע. התופעה: עיגולים מודלקים ואדומים על החלק התחתון של הרגל, חום, כאבים....זה יכול הגיע עד 50 גושים/נקודות. ועובר תוך 6 עד 8 שבועות. תרופה: אין תרופה. נורופן להורדת חום ודלקת. והרבה מצב טוב....

ולא זה לא מדבק. אז קטע קצר של הקומיקאית קת'רין טייט על פחד מהדבקות (במקרה הזה מג'ינג'יות).



לשמחתי עברו להם כבר שבועיים וחצי. נקווה שלא יצוצו עוד עוד. כפטריות לאחר הגשם...


הפגנות מצרים
לא יכולתי שלא לשים לב לכך שהתקשורת הישראלית מכנה את ההפגנות במצרים "מהומות". מוזר לא? מאות אלפים מפגינים ברחבי מצרים, ברובן הפגנות לא אלימות, הקריאה היא לסילוקו של דיקטטור, ואלימות החלה רק כששליחי המשטר החלו לכסח למפגינים את הצורה...

אבל, לא על זה רציתי לכתוב. רציתי לספר על משפחתי המצרית. כן, כן.

אמא זכרונה לברכה נולדה באלכסנדריה. הבת הצעירה למשפחה יהודית. 6 אחים ואחיות בוגרים היו לה, ואחותה הגדולה ר' העזה לעבור על האיסור החמור מכל. היא התאהבה בבחור מוסלמי ואף המרתה את פי האב, התאסלמה ונישאה לו. ההמשך בודאי ברור לכם. היא נודתה ועל המשפחה נאסר ליצור עמה כל קשר - כמו שאמר הפיזמונאי "לא יכלו לשאת את החרפה..."
אבל, סבתי היקרה ג' הייתה אישה חכמה. היא לא ויתרה ובחשאי הייתה לוקחת את אמי לפגישות עם האחות הגדולה והאהובה. כשעלו לישראל ניתק הקשר. דודתי נותרה מאחור.
בשנות השבעים חודש הקשר דרך בת דודה שחיה בצרפת. מפגש אורגן בפאריז. מרגש מאד. והנה תקווה לשלום. הנשיא אנואר סאדת מגיע לביקור בארץ, ואני שהייתי ילדה יכולה רק לדמיין את התרגשותה של אמא לאור ההתרחשיות ההיסטוריות. משנחתם הסכם השלום החלו ביקורים הדדיים. ואני זכיתי לפגוש בדודה, שדיברה ערבית וצרפתית. אני דיברתי עברית ושמעתי צרפתית. היא הביאה לי מתנה ממצרים. סנדלים/כפכפי אצבע מעור עם הדפס "מצרי עתיק". לדודה נולדו ארבעה ילדים. כולם למדו באוניברסיטה, נשאו וילדו ילדים, חלקם רכשו מקצוע ובסופו של דבר עזבו את מצרים. ארה"ב וקנדה.
אז כן, יש לי משפחה מצרית, מוסלמית, חילונית. ואני מקווה שתוכל לחיות בשלום ובכבוד במדינה דמוקרטית וסובלנית.


היוני הרוכב
חלקכם בודאי זוכרים שבשנה שעברה יוני ערך מסע התרמה למען אגודת מק,מילן. זאת עמותה שמסייעת לחולי סרטן ומשפחותיהם ועושה עבודה ברוכה. גם אנחנו נעזרנו בהם בתקופה שהייתי חולה. המסע היה לא פשוט - שלשה ימים של טיפוס באפניים בפסגות הגבוהות של האלפים השוויצרים (או כמו שמסבירים - שלש הפסגות הגבוהות של רכיבת הטור דה פראנס). מה אני יכולה להגיד. איש איש ושגעונו. יוני בחברת ידידנו היקר ג' טיפסו להם את הפסגות, גייסו אלפי ליש"ט לעמותה וזכו לקבלת פנים רעשית ונלהבת כשנחתו בשדה התעופה. אני יחד עם הילדים, ומשפחתו של ג' הכנו שלטים, בלונים והפתעות. הקבוצה הצבעונית והאנרגטית זכתה לתשומת לב מצד מקבלי פנים אחרים שהשאילו את שירותינו: "אשתי מגיעה תכף, קניתי לה רק פרחים...תוכלו להריע לה על ההישג?"

בכל אופן, חיידק הרכיבה לא מרפה והשנה יוני מתכנן לרכב עבור
עמותת
The British Heart Foundation
. הפעם יימשך המסע רק 24 שעות. מלונדון לבריסל (375 ק"מ)....
אז כולכם מוזמנים להכנס לתמוך ביוני בפעילות גיוס הכספים למען העמותה החשובה הזו. מי יודע, אולי המחקר החדשני שהם מממנים ייסע בפיתוח פתרונות למחלות לב.


וכדי לעשות לכולם טוב על הנשמה, מקדישה לכם וידיאו של הזמרת הנהדרת אדל בשירה החדש
Rolling in the Deep




הרבה אהבה.