החיים כסיכון לחיים אותם

הכרות עם חיים במקום אחר שלובה תמיד בהתפעלות מחד, ושוק תרבותי כואב מאידך. הכללה זו נכונה גם במקרה של ישראלים המגיעים לאנגליה. נכון, מדברים כאן אנגלית וזה לכאורה קל יותר מלהגיע לאיטליה, ספרד או פורטוגל. אבל, מהר מאד הישראלי הממוצע מבין שמשהו כאן לא מסתדר לו/לה.

ראשית, האנגלית זה לא מה שהוא למד בבית-ספר. נכון, העיתונים "הכבדים/מכובדים" משתמשים באנגלית תקנית למהדרין. אולם, הצהובונים והחינמונים משופעים בסלנג בלתי מובן לקורא החדש. שלא לדבר על שפע המבטאים המציף מכל תחנת רדיו או ערוץ טלוויזיה.

שנית, בכל הנוגע לגבולות חברתיים וגינוני נימוסין, הישראלי והאנגלי נמצאים בשני קצוות הסקלה. את הישראלי אפשר לתאר כמתעב גינונים, ישיר, חם וסקרן או מפרספקטיבה אנגלית גס רוח, חסר מעצורים ופולשני. האנגלי מאידך תופס את עצמו כמנומס, מקפיד בכבודו ועל פרטיותו של האחר. מה שישראלי יפרש כצבוע, קר ומופנם. אני חושבת שחוויתי את העניין במלוא העוצמה בזמן שחליתי. למתבונן מהצד (או כדברי השיר מלפני, מאחוריי ומכל צדדיי) די ברור היה שאני חולה: איטיות, עייפות, וכן, כמעט שכחתי, קרחת :-) האנגלים מאד זהירים. בחוסר נוחות וחשש שואלים: “Hello, how are you?” ומפחדים שתגיע תשובה אמיתית ומפורטת. ואני, לא, לא הבכתי אותם. לרוב הייתי עונה: “Thanks, ok, yes…” או במקרה קיצוני בו הרשתי לעצמי: “Ok, you know, taking each day…” לעומת זאת הישראלים (גם כאלו שהכרתי לפני דקה) שואלים: "אה, את חולה? מה יש לך? אה, סרטן. איזה סוג? אה, ועברת ניתוח? אה, כמה ניתוחים? למה? מה, מה עשו לך בדיוק? ואת בסדר עכשיו? את עושה טיפולי כימותרפיה? אה, כן. והקרנות? אה, גם. נו, ואיך זה משפיע עליך? ואמרו לך מה הסיכויים שלך להבריא (למות)?"

שלישית, תרבות "בטיחות וגהות" השלטת ביד רמה. כן, Health and Safety הם התורה במילניום החדש (כך חשבתי לפחות ואספר מיד) וכמובן, שבקיצוניות המקומית הופך הדבר את בריטניה לבירוקרטיה משותקת, כש- Health and Safety הם שם קוד לכיסוי תחת... או מה שהסוציולוג הידוע אולריך בק (היי אני סוציולוגית, לא לשכוח) כינה Risk Society. זאת אומרת חברה המבוססת על, ומונעת על-ידי, חישובי סיכון ואסונות, להבדיל מחברה המונעת מחישובי הזדמנויות וסיכויי הצלחה. כן, גם כאן החברה הישראלית נמצאת בקצה הסקלה בהשוואה לאנגליה. רוח היצירתיות, היזמות, האילתור ולקיחת הסיכונים הישראלית מפחידה ומערערת את הבריטים עד היסוד. הדוגמאות רבות מספור, אז כמה קצרות. כשרוצים לעכב כאן תהליכים או שינויים משתמשים בטיעון שלפני שממהרים לשנות יש לבדוק מה משמעות השינוי מבחינת "בטיחות וגהות". נכון, נשמע לישראלים הזוי...



לדוגמא, אחד הדברים הראשונים שהתבקשתי לעשות כשהתחלתי לנהל את ארגון Free Tibet היה לעדכן את מדיניות הבטיחות והגהות של הארגון, זאת אומרת, איפה יציאת החירום במקרה של שריפה או אצל מי נמצא תיק עזרה ראשונה. כיסוי תחת, אמרנו? ולקינוח, הדוגמא המשעשעת -החברה בה יוני עובד. אני אומרת שהם מחפשים כל הזמן דרכים ותירוצים למה לא למכור ללקוחותיהם. יוני שעובד באיזורים יותר מאתגרים מאשר מערב אירופה, צריך להראות גמישות, להתמקח ולאלתר כדי למכור מערכות ציוד תקשורת בתורכיה, ישראל, אפריקה וכדומה. אמרנו גמישות..."רגע," אומרים בחברה, "לא אצלנו". למשל, אם חברה ניגרית מבקשת לקנות ציוד, התשובה תהיה שלילית. תשאלו למה? כי מתברר שהמהנדסים מסרבים להגיע להתקנה בניגריה. אה, וגם בישראל. וגם ב... כן, בכל יום יש הצהרות חדשות: "לא יכולים למכור כי..." או "לפני שניגש למכרז שנסגר עוד שבועיים חייבים לבדוק 376 מרכיבים ו153 היבטים משפטיים. זה ייקח בערך 3 חודשים. טוב, אז נוותר על המכרז." וכן הלאה. ולא, לא מדובר רק בחברה של יוני. נסו לפתוח חשבון בנק או לרכוש שירותי טלפון או אינטרנט. התהליך יהיה ארוך, מתיש ולא תמיד יסתיים בהצלחה.


למה אני מספרת את כל זה? כי בסופשבוע נסענו לטייל ב- New Forest וביקרנו במוזיאון National Motor Museum. מוזיאון מקסים המקבץ מכוניות, אופנועים ושאר כלי תחבורה מסוף המאה ה- 19 ועד ימינו.

בתמונה: עופר ואיריס ליד צ'יטי צ'יטי בנג בנג














במקום גם אגף של Top Gear תכנית הטלויזיה הפופולרית של הבי.בי.סי.



אבל, מוזיאון הוא לא רק בילוי מהנה. הוא גם חוויה לימודית. ואנחנו למדנו! התברר שהבהלה שיצרו המכוניות הראשונות הביאה לידי ביטוי, כבר בסוף המאה ה- 19, את רוח "הבטיחות והגהות" המוכרת. הנושא נידון בפרלמנט והחוק קבע שלפני כל רכב ממנוע הנע בדרכים צריך ללכת איש עם דגל אדום המונף אל על. אז כאמור פחד משינויים/חדשנות אינו ייחודי רק לבריטניה, אבל אין ספק שהם מצטיינים בהתקנת תקנות מיותרות, מגוכחות וטיפשיות. מסורת זו מסורת. ואם נחזור להתחלה – איפה יותר קל לישראלי להסתדר בריטניה או איטליה/ספרד/פורטוגל... השאלה נשארת פתוחה.

ועכשיו, ל"יער החדש". זהו איזור מקסים בדרום אנגליה שב- 2005 הוכרז כשמורה. האיזור שופע צמחיה וחיות, מסלולי רכיבה באופניים ואווירה רגועה ושלווה. וכל זאת מכיוון שהחוק התקף ב"יער החדש" הוא שריד מתקופת שלטונו של ויליאם הכובש ב- 1079. ויליאם, חובב ציד הפך את היער לשמורת ציד אקסלוסיבית למלך ואנשי חצרו. במקום צבאים ממינים שונים (כולל כאלו שויליאם דאג לייבא מהיבשת), חזירי בר, ארנבות, שועלים ועוד ועוד. לדוגמא, על פשוטי העם נאסר לגדל כלבים מעל גודל מסוים (שעלול להרוג צבאים) ובמקרה גבולי קיצצו את אצבעות רגלו של הכלב כדי שלא יוכל לרוץ... במהלך השנים "הוגמשו" החוקים וכיום פועלת במקום מועצת ה- Verderers המורכבת בחציה מתושבי האזור (חקלאים למיניהם) ובחציה מנציגי ממשלה (רשות היערות, המשרד לאיכות הסביבה וכדומה) וכמובן נציגה של המלכה. הפיקוח נעשה באמצעות פקחים Agisters. החקלאים Commoners רשאים לגדל את חיות החווה שלהם: סוסים, חזירים, פרות, כבשים וכדומה "חופשי" ביער, והן חיות בתנאי טבעיים. כמובן שכל האיזור מושפע מכך, הצמחיה, חיות היער, התושבים והמבקרים. פעמיים בשנה אוספים את כל החיות, מסמנים, עושים תספורת וכדומה. טיול במקום הוא חוויה קסומה כשחיות מסתובבות להן בכל מקום. וכמו בכל מקום באנגליה, גם כאן שילוט להכוונת הציבור: לא להאכיל את הסוסים (עלולים לנשוך), לנסוע לאט, לדרוך פה אבל לא לדרוך שם וכן הלאה וכן הלאה. היה כיף.

טוב, אז זהו להיום. מקווה שגם נהניתם וגם החכמתם. בקרוב – אוכל תרבות ופוליטיקה בבריטניה (לחוד או ביחד, עוד לא החלטתי).

מדוא"ל לבלוג - ברוח הזמן או אל מול פני המודרנה

שלום לכל אהוביי בישראל ובגולה,



כנראה שהגיע הזמן, ובמיוחד לאור העובדה שלא כתבתי לכם יומן לונדון זה עידן ועידנים.
וכנראה שהתחברות אל הכלים שמעניק לנו עידן טכנולוגי זה עושים את העבודה לא רע.
אז זהו, גם אני עוברת לבלוג.
לא עוד אטרידכם עם יומני לונדון ארוכים בפורמט של מסמך word (אלא אם תבקשו ממני).


מעכשיו הכל בבלוג ובקרוב יומן חדש.


ביי בינתיים, יעל