‏הצגת רשומות עם תוויות בריטניה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בריטניה. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 21 במרץ 2010

השרדות ברחובות לונדון

משהו שרציתי לחלוק איתכם מזה זמן מה. למעשה מאז שהגענו לכאן. משום מה לא כתבתי עליו ביומניי. ומהו אותו דבר המציק לי ומדיר שינה מעיני? ובכן, הדבר המסעיר הוא לא פחות ולא יותר אופן שילוט הרחובות.
בלונדון.
באנגליה.
בסקוטלנד.
בוויילס.
וסביר להניח שגם בצפון אירלנד. כן, כן, בבריטניה כולה.

אתם בודאי מכירים את הסיטואציה בה אתם בדרככם לפגישה/ביקור/אירוע ובידיכם הכתובת. אתם ניצבים באמצע הרחוב ומחפשים את שם הרחוב. מבט ימינה, מבט שמאלה, למעלה, למטה... אולי יש שילוט על הבית ממול? אולי יש שילוט על הגדר ליד?

לא, לא ולא. אין שילוט ואין סיכוי שתמצאו כזה. לא באמצע הרחוב. כי כאן שלט עם שם הרחוב מופיע רק בתחילת הרחוב! לכן, העצה הטובה שיותר שאוכל להציע בשלב זה היא להתקדם לקצה הרחוב ולאתר את השילוט. וכן, כלל זה תקף גם ברחובות ארוכים מאד. הגיון? אני חוששת שאפילו הבריטים לא מצליחים להסביר את השיטה. אבל, הם פשוט רגילים ומסורת כאמור...












תגידו מספרי הבתים הם נחמה פורתא לתייר התמים. אם אין שם רחוב, לפחות אתם יודעים באיזה כיוון אליכם לצעוד...ובכן, לא ולא. גם כאן השיטה המועדפת היא "בלבל את האזרח התמים".

ברחובות מרכזיים למדי, בהם ניצבים בתים שנבנו לפני מאות שנים, המיספור קופץ ללא סדר. לפעמים תמצאו בצד אחד מספרים זוגיים ובשני אי-זוגיים, לפעמים המסיפור הוא בסדר עולה מקצה הרחוב לקצהו ולפעמים יש סתם מיספור אקראי כגון: 17, 17א, 24, 18, 19, 31....

לפעמים פשוט יש שמות לבתים. כמובן שבדרך כלל השמות מוכרים רק לבעלי הבית ("תשאלו כל אחד ומיד יראו לכם איפה הבית שלי"), והוא לא מצוין בשום מקום, לדוגמא: הקוטג' האדום הקטן בקצה המשעול או בית האיכר השיכור.

אם מרחיקים מלונדון לאיזור כפרי יש להצטייד תמיד בהוראות הגעה מדויקות, כי סביר להניח שמערכת הניוט הלווייני באוטו תביא אתכם למרכז אחו בו רועות כבשים.


">
משהו על לימוד אנגלית
נפתח בעובדה שילדינו נהנים מאד לתקן את המבטא שלי. יוני נהנה מהספק, שהרי שפת אמו הייתה אנגלית במבטא הנכון. אבל לגביי, אין לי ספק שהם מאמינים שהאנגלית שלי אינה עומדת בסטנדרטים ה- native שלהם.


"אמא, תקראי את זה" איריס מבקשת בנימה משועשעת.
"the human body is..."אני קוראת והם מתגלגלים מצחוק למשמע המבטא החצי-אמריקאי שלי. "אומרים בּוֹדִי ולא בַּאדִי" הם מדגישים במבטא אנגלי תקין.
"אבל מה לא תקין במבטא אמריקאי?" אני נעלבת
"ככה לא מדברים!" פוסקים השניים בהחלטיות
כאן אני כבר לא מוותרת. "יש 300 מיליון אמריקאים ורק 60 מיליון בריטים. אז מי צודק יותר?" אני מקשה בהיגיון פשטני.
"שיהיה" הם ממלמלים כלפיי ומחליפים חיוכים מסתירי סוד ביניהם.


והנה בהפוך על הפוך. יום אחד הילדים חוזרים עם שיעורי בית במסגרת לימודי השפה האנגלית. המשימה - למצוא מילים קשות שהם לא משתמשים בהם לעיתים קרובות, לתרגל את כתיבתן, למצוא הסבר במילון ולקינוח לכתוב משפט.

איריס היסודית מיד הכינה רשימה של 6-7 מילים. עופר הבררן רוצה מילים מיוחדות: "אמא, תני לי מילה?"
אמא: מה דעתך על Occupation?"
עופר: "Occupa..."
אמא: כן, כיבוש. Tibet is under China's occupation." (נו, קצת חינוך פוליטי לא מזיק לאף אחד. ובמיוחד לא לעופר שמצהיר בפניי בהתרסה - "לא רוצה ללכת להפגנה של Free Tibet, לא אכפת לי עם טיבט תשאר כבושה...")
למרבה הפלא הילד מתלהב. "כן, זאת מילה טובה." המורה תתרשם....
ואז הוא מסתער על ערימת הניירות שמונחת לפניי. טיוטה של פרק בעבודת הדוקטורט שלי.אני מסתכלת על הילד. פיו נפער לרווחה, עיניו מתנוצצות: "איריס, בואי תראי. יש פה מלא מילים!!" הוא מעביר דף: "וואו, גם פה! conscription, repression, socialization.... אמא, מה זה?!"
אמא: "זאת העבודה שלי. למה?"
הילדים: "מה אמא? את כתבת את זה? אנחנו לא מבינים מה את אומרת כאן!"
אמא: "כן, זאת עבודה לאוניברסיטה" (ואתם בטח לא האחרונים שלא מבינים מה כתבתי, אני מהרהרת לעצמי)
אז אני לא בטוחה... ומקווה שזו אינה רק משאלת לב, אבל אני חושבת שזיהיתי בעיניהם מבט שאומר "וואלה, אמא! כל הכבוד! את יודעת לאיית, להסביר ולכתוב מילים קשות באנגלית!"


































ואם כבר מדברים על מילים קשות/חדשות באנגלית אז גם אני לומדת מהילדים. במסגרת שיעורי הבית היה עליהם לכתוב ביקורת על ספר שאהבו. אחת מהנקודות אליהם היו צריכים להתייחס הייתה: Is the book unputdownable?
כן, כן. Unputdownable
ובדקתי. אין מילה כזאת בעברית למרות שאתם יכולים לנחש את המובן - ספר שאי אפשר להניח מהיד. או במילים אחרות:
" So well written and entertaining as to be difficult to put down"
או כדברי הסופר בריאן בורלנד: "Unless the story is at once as unputdownable to a taxi drievr as to university professor it is not good enough"

החיים הם תהליך למידה מתמשך.

"פינת הבחירות" להנאתכם
הפעם שתי שערוריות, שתי נשות מועמדים, תקציב שנתי אחד ושאלת תם אחת

שערוריה מס' 1: התברר שסגן מפלגת השמרנים, לורד אשקרופט, ביליונר היושב כחבר בבית הלורדים ומועמד להיות שר מתחמק מתשלום מיסים מזה 10 שנים תחת חוק שנוי במחלוקת בהיותו תושב בליז (non-domicile או non-dom) משם הוא מנהל את אימפריית העסקים שלו. לא ברור מי ידע על כך ומתי, אבל ברור שהלורד הנכבד, שתרם ביד נכבדה למפלגתו והיה שותף לתהליך החקיקה במדינה כחבר פרלמנט, התחמק במשך שנים ממתן אינפורמציה לגבי מעמדו.

שערוריה מס' 2: שני שרים לשעבר וחברת פרלמנט החשודה במעילה בכספי משלם המיסים תועדו במצלמה ניסתרת מבטיחים לספק שירותי לובינג "תמורת תשלום", מתרברבים בדילים שסגרו עם שרים וכדומה.

אשתו של...
שרה בראון, אשת ראש הממשלה החלה להעניק ראיונות אישיים "בלעדיים" בתקשורת. בתגובה גם סמנטה קמרון (סאם-קאם בשפת הצהובונים) אשת מנהיג האופוזיציה החלה להחשף לתקשורת. שלא בטובתה התפרסמו תמונות מלפני 10 שנים בהם היא מדגמנת בדים של חברתה מעצבת הבגדים. התנוחות ...לא כל כך שמרניות. אבל בקרב בין הנשים זכתה השבוע סאם-קאם בנוק אאוט, כשיצאה ההודעה שהיא בהריון ועומדת ללדת את ילדם הרביעי של בני הזוג בספטמבר (הבן הבכור נפטר בנסיבות טרגיות לפני שנה). ראש הממשלה בירך והבריטים? הם כמהים להולדת עוד תינוק בדאונינג 10.

אתמול התפרסם התקציב השנתי. בריטניה סובלת מגרעון ענק בעקבות המשבר הפיננסי (11.5% מהתל"ג) וכל המפלגות מדברות על הצורך הבלתי נמנע מקיצוצים תקציביים. והתקציב? קיצוצים? מה פתאם! הרי הבחירות עוד חודשיים. אז איך הממשלה מציע לסגור את הגרעון? התייעלות. כן, זאת ההצעה. התייעלות במשרדי הממשלה ובשירות הציבורי. לדוגמא, חיסכון דרך קיצוץ בימי מחלה של עובדי מערכת הבריאות. יצירתי, לא?
והציבור? דיון נרחב נערך בכלי התקשורת: בכמה פני'ס יתייקר היין? בכמה פני'ס תתייקר הבירה? בכמה פני'ס יתייקרו הויסקי, הג'ין והוודקה?

ושאלת תם לסיום "פינת הבחירות": האם יש זיופי בחירות בבריטניה?
כדי להצביע כל שעל האזרח התמים לעשות הוא להירשם להצבעה. מכיוון שאין תעודות זהות בבריטניה מסתמכים על הצהרה של ממלא הטופס:

האם אתה מעל גיל 18?
האם אתה אזרח בריטי?
מה כתובתך?
האם היית רוצה להצביע בקלפי או באמצעות מעטפת הצבעה בדואר?
זהו. ואפשר להצביע. אבל, מזל שאף בריטי לא יעלה בדעתו לזייף הצבעה בבחירות. או שכן....

אז זהו להפעם. לקינוח אני חייבת להמליץ בחום רב רב רב רב על תקליטו החדש של יהודה פוליקר. אוהבת מאד.
בלי וידיאו. רק שיר נטו. שיר על פחד וחופש. מדיכוי, דעות קדומות ו... השיר שלשה ימים.





יום רביעי, 24 בפברואר 2010

החיים כסיכון לחיים אותם

הכרות עם חיים במקום אחר שלובה תמיד בהתפעלות מחד, ושוק תרבותי כואב מאידך. הכללה זו נכונה גם במקרה של ישראלים המגיעים לאנגליה. נכון, מדברים כאן אנגלית וזה לכאורה קל יותר מלהגיע לאיטליה, ספרד או פורטוגל. אבל, מהר מאד הישראלי הממוצע מבין שמשהו כאן לא מסתדר לו/לה.

ראשית, האנגלית זה לא מה שהוא למד בבית-ספר. נכון, העיתונים "הכבדים/מכובדים" משתמשים באנגלית תקנית למהדרין. אולם, הצהובונים והחינמונים משופעים בסלנג בלתי מובן לקורא החדש. שלא לדבר על שפע המבטאים המציף מכל
תחנת רדיו או ערוץ טלוויזיה.

שנית, בכל הנוגע לגבולות חברתיים וגינוני נימוסין, הישראלי והאנגלי נמצאים בשני קצוות הסקלה. את הישראלי אפשר לתאר כמתעב גינונים, ישיר, חם וסקרן או מפרספקטיבה אנגלית גס רוח, חסר מעצורים ופולשני. האנגלי מאידך תופס את עצמו כמנומס, מקפיד בכבודו ועל פרטיותו של האחר. מה שישראלי יפרש כצבוע, קר ומופנם.
אני חושבת שחוויתי את העניין במלוא העוצמה בזמן שחליתי. למתבונן מהצד (או כדברי השיר מלפני, מאחוריי ומכל צדדיי) די ברור היה שאני חולה: איטיות, עייפות, וכן, כמעט שכחתי, קרחת :-) האנגלים מאד זהירים. בחוסר נוחות וחשש שואלים: “Hello, how are you?” ומפחדים שתגיע תשובה אמיתית ומפורטת. ואני, לא, לא הבכתי אותם. לרוב הייתי עונה: “Thanks, ok, yes…” או במקרה קיצוני בו הרשתי לעצמי: “Ok, you know, taking each day…” לעומת זאת הישראלים (גם כאלו שהכרתי לפני דקה) שואלים: "אה, את חולה? מה יש לך? אה, סרטן. איזה סוג? אה, ועברת ניתוח? אה, כמה ניתוחים? למה? מה, מה עשו לך בדיוק? ואת בסדר עכשיו? את עושה טיפולי כימותרפיה? אה, כן. והקרנות? אה, גם. נו, ואיך זה משפיע עליך? ואמרו לך מה הסיכויים שלך להבריא (למות)?"

שלישית, תרבות "בטיחות וגהות" השלטת ביד רמה. כן, Health and Safety הם התורה במילניום החדש (כך חשבתי לפחות ואספר מיד) וכמובן, שבקיצוניות המקומית הופך הדבר את בריטניה לבירוקרטיה משותקת, כש- Health and Safety הם שם קוד לכיסוי תחת... או מה שהסוציולוג הידוע
אולריך בק (היי אני סוציולוגית, לא לשכוח) כינה Risk Society. זאת אומרת חברה המבוססת על, ומונעת על-ידי, חישובי סיכון ואסונות, להבדיל מחברה המונעת מחישובי הזדמנויות וסיכויי הצלחה. כן, גם כאן החברה הישראלית נמצאת בקצה הסקלה בהשוואה לאנגליה. רוח היצירתיות, היזמות, האילתור ולקיחת הסיכונים הישראלית מפחידה ומערערת את הבריטים עד היסוד. הדוגמאות רבות מספור, אז כמה קצרות. כשרוצים לעכב כאן תהליכים או שינויים משתמשים בטיעון שלפני שממהרים לשנות יש לבדוק מה משמעות השינוי מבחינת "בטיחות וגהות". נכון, נשמע לישראלים הזוי...



לדוגמא, אחד הדברים הראשונים שהתבקשתי לעשות כשהתחלתי לנהל את ארגון Free Tibet היה לעדכן את מדיניות הבטיחות והגהות של הארגון, זאת אומרת, איפה יציאת החירום במקרה של שריפה או אצל מי נמצא תיק עזרה ראשונה. כיסוי תחת, אמרנו? ולקינוח, הדוגמא המשעשעת -החברה בה יוני עובד. אני אומרת שהם מחפשים כל הזמן דרכים ותירוצים למה לא למכור ללקוחותיהם. יוני שעובד באיזורים יותר מאתגרים מאשר מערב אירופה, צריך להראות גמישות, להתמקח ולאלתר כדי למכור מערכות ציוד תקשורת בתורכיה, ישראל, אפריקה וכדומה. אמרנו גמישות..."רגע," אומרים בחברה, "לא אצלנו". למשל, אם חברה ניגרית מבקשת לקנות ציוד, התשובה תהיה שלילית. תשאלו למה? כי מתברר שהמהנדסים מסרבים להגיע להתקנה בניגריה. אה, וגם בישראל. וגם ב... כן, בכל יום יש הצהרות חדשות: "לא יכולים למכור כי..." או "לפני שניגש למכרז שנסגר עוד שבועיים חייבים לבדוק 376 מרכיבים ו153 היבטים משפטיים. זה ייקח בערך 3 חודשים. טוב, אז נוותר על המכרז." וכן הלאה. ולא, לא מדובר רק בחברה של יוני. נסו לפתוח חשבון בנק או לרכוש שירותי טלפון או אינטרנט. התהלי
ך יהיה ארוך, מתיש ולא תמיד יסתיים בהצלחה.


למה אני מספרת את כל זה? כי בסופשבוע נסענו לטייל ב- New Forest וביקרנו במוזיאון National Motor Museum. מוזיאון מקסים המקבץ מכוניות, אופנועים ושאר כלי תחבורה מסוף המאה ה- 19 ועד ימינו.

בתמונה: עופר ואיריס
ליד צ'יטי צ'יטי בנג בנג














במקום גם אגף של Top Gear תכנית הטלויזיה הפופולרית של הבי.בי.סי.




אבל, מוזיאון הוא לא
רק בילוי מהנה. הוא גם חוויה לימודית. ואנחנו למדנו! התברר שהבהלה שיצרו המכוניות הראשונות הביאה לידי ביטוי, כבר בסוף המאה ה- 19, את רוח "הבטיחות והגהות" המוכרת. הנושא נידון בפרלמנט והחוק קבע שלפני כל רכב ממנוע הנע בדרכים צריך ללכת איש עם דגל אדום המונף אל על. אז כאמור פחד משינויים/חדשנות אינו ייחודי רק לבריטניה, אבל אין ספק שהם מצטיינים בהתקנת תקנות מיותרות, מגוכחות וטיפשיות. מסורת זו מסורת. ואם נחזור להתחלה – איפה יותר קל לישראלי להסתדר בריטניה או איטליה/ספרד/פורטוגל... השאלה נשארת פתוחה.

ועכשיו, ל"יער החדש". זהו איזור מקסים בדרום אנגליה שב- 2005 הוכרז כשמורה. האיזור שופע צמחיה וחיות, מסלולי רכיבה באופניים ואווירה רגועה ושלווה. וכל זאת מכיוון שהחוק התקף ב"יער החדש" הוא שריד מתקופת שלטונו של ויליאם הכובש ב- 1079. ויליאם, חובב ציד הפך את היער לשמורת ציד אקסלוסיבית למלך ואנשי חצרו. במקום צבאים ממינים שונים (כולל כאלו שויליאם דאג לייבא מהיבשת), חזירי בר, ארנבות, שועלים ועוד ועוד. לדוגמא, על פשוטי העם נאסר לגדל כלבים מעל גודל מסוים (שעלול להרוג צבאים) ובמקרה גבולי קיצצו את אצבעות רגלו של הכלב כדי שלא יוכל לרוץ... במהלך השנים "הוגמשו" החוקים וכיום פועלת במקום מועצת ה- Verderers המורכבת בחציה מתושבי האזור (חקלאים למיניהם) ובחציה מנציגי ממשלה (רשות היערות, המשרד לאיכות הסביבה וכדומה) וכמובן נציגה של המלכה. הפיקוח נעשה באמצעות פקחים Agisters. החקלאים Commoners רשאים לגדל את חיות החווה שלהם: סוסים, חזירים, פרות, כבשים וכדומה "חופשי" ביער, והן חיות בתנאי טבעיים. כמובן שכל האיזור מושפע מכך, הצמחיה, חיות היער, התושבים והמבקרים. פעמיים בשנה אוספים את כל החיות, מסמנים, עושים תספורת וכדומה. טיול במקום הוא חוויה קסומה כשחיות מסתובבות להן בכל מקום. וכמו בכל מקום באנגליה, גם כאן שילוט להכוונת הציבור: לא להאכיל את הסוסים (עלולים לנשוך), לנסוע לאט, לדרוך פה אבל לא לדרוך שם וכן הלאה וכן הלאה. היה כיף.



















טוב, אז זהו להיום. מקווה שגם נהניתם וגם החכמתם. בקרוב – אוכל תרבות ופוליטיקה בבריטניה (לחוד או ביחד, עוד לא החלטתי).