אביב בלונדון

שמעתם את החדשות?" מתקשרים החברים בהתרגשות "שבת עומדת להיות שמשית וחמימה" (או בתרגום לעברית מדוברת: 7-8 מעלות ושמש המציצה מעת לעת מאחוריי העננים), וכבר "השמועה מתפשטת כמו שריפה בשדה קוצים".

טוב, אז עם בואו הרשמי של האביב הוחלט על בילוי של שבת. קודם כל יוני קיבל חופש ויצא לרכב עם חברים באופני הכביש: "מסלול קצר של 50 ק"מ" הוא אמר. שיהיה.

ואנחנו? לרכב על אופניים, לא נראה לי, בשבילי עדיין קר מדי.

חברה מעבירה דוא"ל, יש פעילות מיוחדת במרכז ברביקן Barbican Centre - נראה מדליק. מתארגנת חבורה. 4 אמהות + אבא + 12 ילדים. משכימים מוקדם (קשה, קשה להתעורר מוקדם ביום שבת) ומגיעים בזמן למופע מוזיקלי בחממה...

מרכז הברביקן הוא פרוייקט ארכטקטוני משנות השבעים. הרבה בטון חשוף. נשמע נורא? אז זהו, שלא. כמו שמסבירים באתר הבית, הרעיונות הראשונים נזרעו בשנות השישים, שנות אופטימיזם ויצירתיות. סגנון הבניה נקרא 'ברוטליזם' והמרכז והשכונה שסביבו התפתחו בהדרגה. כיום זהו מרכז האומנות הגדול באירופה. אז כדי שתקבלו טעימה כמה תמונות:



















אז מה היא החממה? בין בנייני הדירות המבוטנים, נוצרו חצרות או רחבות בגדלים שונים. ואת אחת החצרות סגרו עם תקרת זכוכית. המקום מתאים למופעי מוזיקה ומלא בצמחיה טרופית. במרכז נפרסו כריות (לילדים) וכסאות (להורים) ועל במה קטנה וייברפון ושני קסילופונים (גדולים). התרגשות רבה. הילדים שואלים את שני המוסיקאים: "איך הגעתם לנגן על זה? איך אתם יודעים על מה להקיש? ואפשר לנסות?". הקונצרט מתחיל. המוזיקה "רגועה" גם בקטעים הסוערים (בואו נסכם את החוויה בכך שאני מבינה למה זה לא הפך לכלי מרכזי), באמצע קטע של מחיאות כפיים (הקהל משתתף) ובסוף הילדים זוכים לנגן.











עמדנו בכבוד ב 45 דקות של מופע ועוברים לחלל ענק. בכניסה "סוכני מכירות" המסבירים על פרוייט השכונה הנפלא שמקימים במקום. כל ילד יכול לבחור: בית, דירה או חנות. החבורה מחליטה לקנות בתים זה לצד זה באותו רחוב. כל אחד מקבל מפתח ועוברים לחתום על חוזה רכישה. הרעיון - מקימים קהילה בשכונה "ידידותית לסביבה". נכנסים לאולם שעל רצפתו פרוסה יריעת בד לבנה ועליה משורטטים רחובות, עמודי תאורה, רמזורים ומעברי חצייה משתלבים בשכונה. בנייני ציבור כבר עומדים (הכל מקרטון) והילדים ניגשים לחלקה שלהם וכל אחד מוצא מודל של בית מקרטון אותו הוא בונה ליצירה שלמה.לאט לאט אנחנו בונים את הבתים ועוברים לעיצוב ובנייה. דשא, גינה, בריכה קטנה, בית עם גג קש או מכוסה פרחים ונוצות. הכל הולך.


בזמן שאנחנו בונים ויוצרים, תחנת הרדיו המקומית משדרת לקהילה. אני מקדישה שיר לכל דיירי הרחוב Cool Avenue כפי שהוחלט פה אחד (על הבחירה אח"כ) ,הדוור מתרוצץ מתיבת הדואר בה הילדים משלשלים מכתבים: לתחנת הרדיו בבקשה לשידור שירים, לחברים בבתים השכנים וכן הלאה. מה אגיד? מדהים. והאולם לאיטו הופך לשכונה אמיתית.















אחרי כשעתיים סיימנו את בניית הבתים שלנו. אני הרי "מאותגרת" יצירה ומלאכת יד. בבי"ס יסודי, נכמרו רחמיה של אמי זכרונה לברכה, והיא סרגה לי את שיעורי הבית במלאכה (בובת ברבאמא) ואף "סייעה" עם תפירת חולצת המחזור (זוכרים את המסורת של תפירת/רקמת חולצות לטקס סיום ביה"ס?). והנה אני מוצאת את עצמי על הרצפה עם הילדים, מקפלת, גוזרת, מדביקה ומצלמת בגאווה. אווץ'. טוב, אז מילאתי את המכסה לכמה שנים, כן אין ספק שיש overdose של יצירה בשבילי. כשעוברים לפעילות נוספת אני מסרבת להמשיך "ליצור" ומתאוורת בשמש הקרירה. חזרנו הבייתה עייפים אך מרוצים.


והנה, עופר ואיריס מציגים בגאווה את בתיהם:
Cool Avenue Monster
and Cool Avenue Hawaiian House



והמלצה למי שמגיע ללונדון עד אמצע חודש מאי - תערוכה של האומן/מעצב הישראלי רון ארד (לא הנווט) מציגה בברביקן, ממולצת ביותר!


והרהור קצרצר בנוגע למוזיקה וגיל. איך זה שילדינו, ילדיי מילניום חובבי טכנולוגיה וחידושים מעלים על ה- ipod שלהם את הביטלס, מייקל ג'קסון ואפילו את השיר החביב על אמא (עליי) Don't you want me baby של ה- Human League? לי זה מזכיר את ימיי בבי"ס תיכון בשנות ה- 80. ולהם? אולי את המחזה המשעשע של אמא מפזזת בחדווה למשמע השיר? מתוקים!

אז אני מקדישה את השיר לכל חבריי לזכר שנות ה-80 ולתמימות של בני 16....