השרדות ברחובות לונדון

משהו שרציתי לחלוק איתכם מזה זמן מה. למעשה מאז שהגענו לכאן. משום מה לא כתבתי עליו ביומניי. ומהו אותו דבר המציק לי ומדיר שינה מעיני? ובכן, הדבר המסעיר הוא לא פחות ולא יותר אופן שילוט הרחובות.
בלונדון.
באנגליה.
בסקוטלנד.
בוויילס.
וסביר להניח שגם בצפון אירלנד. כן, כן, בבריטניה כולה.

אתם בודאי מכירים את הסיטואציה בה אתם בדרככם לפגישה/ביקור/אירוע ובידיכם הכתובת. אתם ניצבים באמצע הרחוב ומחפשים את שם הרחוב. מבט ימינה, מבט שמאלה, למעלה, למטה... אולי יש שילוט על הבית ממול? אולי יש שילוט על הגדר ליד?

לא, לא ולא. אין שילוט ואין סיכוי שתמצאו כזה. לא באמצע הרחוב. כי כאן שלט עם שם הרחוב מופיע רק בתחילת הרחוב! לכן, העצה הטובה שיותר שאוכל להציע בשלב זה היא להתקדם לקצה הרחוב ולאתר את השילוט. וכן, כלל זה תקף גם ברחובות ארוכים מאד. הגיון? אני חוששת שאפילו הבריטים לא מצליחים להסביר את השיטה. אבל, הם פשוט רגילים ומסורת כאמור...












תגידו מספרי הבתים הם נחמה פורתא לתייר התמים. אם אין שם רחוב, לפחות אתם יודעים באיזה כיוון אליכם לצעוד...ובכן, לא ולא. גם כאן השיטה המועדפת היא "בלבל את האזרח התמים".

ברחובות מרכזיים למדי, בהם ניצבים בתים שנבנו לפני מאות שנים, המיספור קופץ ללא סדר. לפעמים תמצאו בצד אחד מספרים זוגיים ובשני אי-זוגיים, לפעמים המסיפור הוא בסדר עולה מקצה הרחוב לקצהו ולפעמים יש סתם מיספור אקראי כגון: 17, 17א, 24, 18, 19, 31....

לפעמים פשוט יש שמות לבתים. כמובן שבדרך כלל השמות מוכרים רק לבעלי הבית ("תשאלו כל אחד ומיד יראו לכם איפה הבית שלי"), והוא לא מצוין בשום מקום, לדוגמא: הקוטג' האדום הקטן בקצה המשעול או בית האיכר השיכור.

אם מרחיקים מלונדון לאיזור כפרי יש להצטייד תמיד בהוראות הגעה מדויקות, כי סביר להניח שמערכת הניוט הלווייני באוטו תביא אתכם למרכז אחו בו רועות כבשים.


">
משהו על לימוד אנגלית
נפתח בעובדה שילדינו נהנים מאד לתקן את המבטא שלי. יוני נהנה מהספק, שהרי שפת אמו הייתה אנגלית במבטא הנכון. אבל לגביי, אין לי ספק שהם מאמינים שהאנגלית שלי אינה עומדת בסטנדרטים ה- native שלהם.

"אמא, תקראי את זה" איריס מבקשת בנימה משועשעת.
"the human body is..."אני קוראת והם מתגלגלים מצחוק למשמע המבטא החצי-אמריקאי שלי. "אומרים בּוֹדִי ולא בַּאדִי" הם מדגישים במבטא אנגלי תקין.
"אבל מה לא תקין במבטא אמריקאי?" אני נעלבת
"ככה לא מדברים!" פוסקים השניים בהחלטיות
כאן אני כבר לא מוותרת. "יש 300 מיליון אמריקאים ורק 60 מיליון בריטים. אז מי צודק יותר?" אני מקשה בהיגיון פשטני.
"שיהיה" הם ממלמלים כלפיי ומחליפים חיוכים מסתירי סוד ביניהם.


והנה בהפוך על הפוך. יום אחד הילדים חוזרים עם שיעורי בית במסגרת לימודי השפה האנגלית. המשימה - למצוא מילים קשות שהם לא משתמשים בהם לעיתים קרובות, לתרגל את כתיבתן, למצוא הסבר במילון ולקינוח לכתוב משפט.

איריס היסודית מיד הכינה רשימה של 6-7 מילים. עופר הבררן רוצה מילים מיוחדות: "אמא, תני לי מילה?"
אמא: מה דעתך על Occupation?"
עופר: "Occupa..."
אמא: כן, כיבוש. Tibet is under China's occupation." (נו, קצת חינוך פוליטי לא מזיק לאף אחד. ובמיוחד לא לעופר שמצהיר בפניי בהתרסה - "לא רוצה ללכת להפגנה של Free Tibet, לא אכפת לי עם טיבט תשאר כבושה...")
למרבה הפלא הילד מתלהב. "כן, זאת מילה טובה." המורה תתרשם....
ואז הוא מסתער על ערימת הניירות שמונחת לפניי. טיוטה של פרק בעבודת הדוקטורט שלי.אני מסתכלת על הילד. פיו נפער לרווחה, עיניו מתנוצצות: "איריס, בואי תראי. יש פה מלא מילים!!" הוא מעביר דף: "וואו, גם פה! conscription, repression, socialization.... אמא, מה זה?!"
אמא: "זאת העבודה שלי. למה?"
הילדים: "מה אמא? את כתבת את זה? אנחנו לא מבינים מה את אומרת כאן!"
אמא: "כן, זאת עבודה לאוניברסיטה" (ואתם בטח לא האחרונים שלא מבינים מה כתבתי, אני מהרהרת לעצמי)
אז אני לא בטוחה... ומקווה שזו אינה רק משאלת לב, אבל אני חושבת שזיהיתי בעיניהם מבט שאומר "וואלה, אמא! כל הכבוד! את יודעת לאיית, להסביר ולכתוב מילים קשות באנגלית!"


































ואם כבר מדברים על מילים קשות/חדשות באנגלית אז גם אני לומדת מהילדים. במסגרת שיעורי הבית היה עליהם לכתוב ביקורת על ספר שאהבו. אחת מהנקודות אליהם היו צריכים להתייחס הייתה: Is the book unputdownable?
כן, כן. Unputdownable
ובדקתי. אין מילה כזאת בעברית למרות שאתם יכולים לנחש את המובן - ספר שאי אפשר להניח מהיד. או במילים אחרות:
" So well written and entertaining as to be difficult to put down"
או כדברי הסופר בריאן בורלנד: "Unless the story is at once as unputdownable to a taxi drievr as to university professor it is not good enough"

החיים הם תהליך למידה מתמשך.

"פינת הבחירות" להנאתכם
הפעם שתי שערוריות, שתי נשות מועמדים, תקציב שנתי אחד ושאלת תם אחת

שערוריה מס' 1: התברר שסגן מפלגת השמרנים, לורד אשקרופט, ביליונר היושב כחבר בבית הלורדים ומועמד להיות שר מתחמק מתשלום מיסים מזה 10 שנים תחת חוק שנוי במחלוקת בהיותו תושב בליז (non-domicile או non-dom) משם הוא מנהל את אימפריית העסקים שלו. לא ברור מי ידע על כך ומתי, אבל ברור שהלורד הנכבד, שתרם ביד נכבדה למפלגתו והיה שותף לתהליך החקיקה במדינה כחבר פרלמנט, התחמק במשך שנים ממתן אינפורמציה לגבי מעמדו.

שערוריה מס' 2: שני שרים לשעבר וחברת פרלמנט החשודה במעילה בכספי משלם המיסים תועדו במצלמה ניסתרת מבטיחים לספק שירותי לובינג "תמורת תשלום", מתרברבים בדילים שסגרו עם שרים וכדומה.

אשתו של...
שרה בראון, אשת ראש הממשלה החלה להעניק ראיונות אישיים "בלעדיים" בתקשורת. בתגובה גם סמנטה קמרון (סאם-קאם בשפת הצהובונים) אשת מנהיג האופוזיציה החלה להחשף לתקשורת. שלא בטובתה התפרסמו תמונות מלפני 10 שנים בהם היא מדגמנת בדים של חברתה מעצבת הבגדים. התנוחות ...לא כל כך שמרניות. אבל בקרב בין הנשים זכתה השבוע סאם-קאם בנוק אאוט, כשיצאה ההודעה שהיא בהריון ועומדת ללדת את ילדם הרביעי של בני הזוג בספטמבר (הבן הבכור נפטר בנסיבות טרגיות לפני שנה). ראש הממשלה בירך והבריטים? הם כמהים להולדת עוד תינוק בדאונינג 10.

אתמול התפרסם התקציב השנתי. בריטניה סובלת מגרעון ענק בעקבות המשבר הפיננסי (11.5% מהתל"ג) וכל המפלגות מדברות על הצורך הבלתי נמנע מקיצוצים תקציביים. והתקציב? קיצוצים? מה פתאם! הרי הבחירות עוד חודשיים. אז איך הממשלה מציע לסגור את הגרעון? התייעלות. כן, זאת ההצעה. התייעלות במשרדי הממשלה ובשירות הציבורי. לדוגמא, חיסכון דרך קיצוץ בימי מחלה של עובדי מערכת הבריאות. יצירתי, לא?
והציבור? דיון נרחב נערך בכלי התקשורת: בכמה פני'ס יתייקר היין? בכמה פני'ס תתייקר הבירה? בכמה פני'ס יתייקרו הויסקי, הג'ין והוודקה?

ושאלת תם לסיום "פינת הבחירות": האם יש זיופי בחירות בבריטניה?
כדי להצביע כל שעל האזרח התמים לעשות הוא להירשם להצבעה. מכיוון שאין תעודות זהות בבריטניה מסתמכים על הצהרה של ממלא הטופס:
האם אתה מעל גיל 18?
האם אתה אזרח בריטי?
מה כתובתך?
האם היית רוצה להצביע בקלפי או באמצעות מעטפת הצבעה בדואר?
זהו. ואפשר להצביע. אבל, מזל שאף בריטי לא יעלה בדעתו לזייף הצבעה בבחירות. או שכן....

אז זהו להפעם. לקינוח אני חייבת להמליץ בחום רב רב רב רב על תקליטו החדש של יהודה פוליקר. אוהבת מאד.
בלי וידיאו. רק שיר נטו. שיר על פחד וחופש. מדיכוי, דעות קדומות ו... השיר שלשה ימים.

אני ועצמי משוחחות על בחירות

"אני נורא פופולרית לאחרונה" הרהרתי לעצמי.

"את בטוחה?" אני עונה לעצמי.

"כן, כן. הנה הגיע עוד אי-מייל שמזמין אותי לאירוע חגיגי ומיוחד" עצמי משיבה.

"מה זה בדיוק?" אני שואלת בחשדנות.

"הזמנה לאירוע של ל.ב. הכרנו אותה כשהייתה סטודנטית מתנדבת ב - Rene Cassin ארגון זכויות האדם היהודי בו אנחנו פעילות. היא מתמודדת על תפקיד חברת פרלמנט של הלייבור בליברפול. אפילו הייתה עליה כתבה בג'ואיש כרוניקל - המועמדת הצעירה ביותר..." עצמי מסבירה.

"חה! " אני נוחרת בבוז "מה עוד?"

"מה עוד?" עצמי מחזירה "הרי שר החוץ, דיוויד מיליבנד הוא דובר מרכזי. ונו, יש הזמנה מארגון Human Right Lawyers לארוחת בוקר בלשכה מפוארת של העו"ד הידוע. בעצם שלוש ארוחות בוקר: מפגש עם שר המשפטים ביום הראשון, מועמד השמרנים לתפקיד שר המשפטים בשני ובשלישי מועמד מפלגת הליב-דמס."

אני לא נכנעת "אז קצת מחזרים אחריך. זה הכל?"

"מה זה הכל?!" עצמי נזעקת

"יש עוד. הנה, לפני שלשה שבועות הוזמנתי על-ידי LJF למפגש עם שר הבריאות. הוא אחראי לקשר בין מפלגת הלייבור לקהילה היהודית. ואז למפגש דומה עם השמרנים. ולפני שבוע ארגנו לנו סיור בכפר האולימפי. זה היה סיור רק למוזמנים חשובים ואפילו עם סידורי אבטחה קפדניים. אבטחה. פה באנגליה.

" "טוב, הבנתי" אני נכנעת "אוטוטו בחירות. זה הכל. שלא יעלה לך ראש. לפחות לכפר האולימפי הלכת?"

"לא יצא" אני מתנצלת. "אולי בבחירות הבאות?"

אז הנה קצת על סקרים לקראת בחירות:

הבחירות יתקיימו בבריטניה במאי? או יוני? אין תאריך, אבל כולם מתכוננים. וכל זאת למה? על פי החוק, ראש הממשלה צריך להכריז על מועד הבחירות לא יאוחר מ- 5 שנים לאחר הבחירות הקודמות. ההודעה באה חודש לפני הבחירות עצמן והדבר נתון כולו בידי המלגה השלטת. למעשה בידי ראש הממשלה ויועציו.

בריטניה בעיצומה של קדחת בחירות. הלייבור בשלטון כבר יותר מ- 12 שנים. וכמו כל מפלגה שנמצאת בשלטון זמן רב - שחיתויות, טעויות, כפילויות וסתם חוסר יצלחויות חוגגים חדשות לבקרים. גורדון בראון, רה"מ הנוכחי, לא נבחר לתפקיד, אלא החליף את טוני בלייר שהוביל את מפלגת הלייבור לנצחון שלישי בבחירות הקודמות. לפני כן, בראון היה שר האוצר ומאז שהתמנה לר"מ עברו על בריטניה אינסוף משברים - אסונות טבע, שערוריית החזרים לח"כים, והמלחמה בעיראק ואפגניסטן המתמשכות להן ועולות בחיי חיילים מדי יום. ואה, כן. המשבר הפיננסי העולמי שלבנקים בבריטניה היה תפקיד חשוב.

חוץ מזה בראון הוא איש רציני המתקשה להעביר דימוי של איש חביב ואמפטי. לצד שמנגד, למפלגת השמרנים יש מנהיג צעיר (וגם למפלגה הליברלית-דמוקרטית), נמרץ, תאב תקשורת, דיויד קמרון (ההםםם, מזכיר לי משהו מישראל...). אמנם בוגר בי"ס פרטי אבל מסתיר זאת היטב.

אז השמרנים מככבים בסקרי הבחירות והלייבור מרגישים שהאדמה בוערת תחת רגליהם. אבל, אין כמו מי שנלחם על חייו (הפוליטיים). גורדון בראון נותן ראיונות אישיים חושפניים, מספר על ימיו כסטודנט לוחמני ואליל הבנות, מדבר בשבחה של אישתו ומזיל דמעה על בתו התינוקת שמתה בגיל 10 ימים. יש רגש. הנה, הפוליטיקאי קר הרוח הוא גם בנאדם, ובעל אוהב ואב שכול/אוהב לשני בניו. דיוויד קמרון השמרני זהיר יותר. גם בנו שסבל מנכות קשה נפטר בשנה שעברה בגיל 6 אך הוא נמנע מלהעניק "ראיון בלעדי".


הקרב נמשך. הלייבור משתפרים בסקרים ופתאם צצה שערוריה חדשה. מתפרסם ספר בעיתוי "מקרי" המתאר את בראון כדיקטטור המשפיל, מעליב וצועק על עובדיו. מנהלת עמותה המקיימת קו חם לנפגעי Bullying רודנות/הטרדה/השפלה מפרסם מידע חסוי על כך שהתקשרו לקו החם עובדים מדאונינג 10 (משרד רה"מ). "אני לא אומרת שרה"מ הוא הבולי/רודן, אבל התקשרו אלינו מהמשרד שלו להתלונן" היא מדגישה. הממשלה משיבה: "מה פתאם! הוא לא בולי ולא אלים. הוא מעולם לא היכה עובדים. הוא מאד מסור לעבודה וייתכן שברגע של תיסכול הוא זרק עיתון על מישהו. וחוץ מזה מנהלת העמותה יושבת במשרדי מפלגת השמרנים ובעלה הוא בכלל חבר המפלגה." ואז חברי הנהלת העמותה מתפטרים: אנשי מקצוע כי היא הפרה חיסיון, סלברטיס כי הם בעמותה בשביל יח"צ טובים וכן הלאה. העמותה נסגרת. השמרנים מנסים עוד קצת: "אלו האשמות רציניות. חייבים לחקור אותן לעומק..."

זהו, עד השערוריה הבאה. בדרך צפויים שלשה עימותים טלויזיונים (עם ראשי שלושת המפלגות הגדולות). אירוע ראשון מסוגו בבריטניה וההתרגשות רבה.


אז עד הבחירות ואחריהן שיהיה רק טוב, יעל

אביב בלונדון

שמעתם את החדשות?" מתקשרים החברים בהתרגשות "שבת עומדת להיות שמשית וחמימה" (או בתרגום לעברית מדוברת: 7-8 מעלות ושמש המציצה מעת לעת מאחוריי העננים), וכבר "השמועה מתפשטת כמו שריפה בשדה קוצים".

טוב, אז עם בואו הרשמי של האביב הוחלט על בילוי של שבת. קודם כל יוני קיבל חופש ויצא לרכב עם חברים באופני הכביש: "מסלול קצר של 50 ק"מ" הוא אמר. שיהיה.

ואנחנו? לרכב על אופניים, לא נראה לי, בשבילי עדיין קר מדי.

חברה מעבירה דוא"ל, יש פעילות מיוחדת במרכז ברביקן Barbican Centre - נראה מדליק. מתארגנת חבורה. 4 אמהות + אבא + 12 ילדים. משכימים מוקדם (קשה, קשה להתעורר מוקדם ביום שבת) ומגיעים בזמן למופע מוזיקלי בחממה...

מרכז הברביקן הוא פרוייקט ארכטקטוני משנות השבעים. הרבה בטון חשוף. נשמע נורא? אז זהו, שלא. כמו שמסבירים באתר הבית, הרעיונות הראשונים נזרעו בשנות השישים, שנות אופטימיזם ויצירתיות. סגנון הבניה נקרא 'ברוטליזם' והמרכז והשכונה שסביבו התפתחו בהדרגה. כיום זהו מרכז האומנות הגדול באירופה. אז כדי שתקבלו טעימה כמה תמונות:



















אז מה היא החממה? בין בנייני הדירות המבוטנים, נוצרו חצרות או רחבות בגדלים שונים. ואת אחת החצרות סגרו עם תקרת זכוכית. המקום מתאים למופעי מוזיקה ומלא בצמחיה טרופית. במרכז נפרסו כריות (לילדים) וכסאות (להורים) ועל במה קטנה וייברפון ושני קסילופונים (גדולים). התרגשות רבה. הילדים שואלים את שני המוסיקאים: "איך הגעתם לנגן על זה? איך אתם יודעים על מה להקיש? ואפשר לנסות?". הקונצרט מתחיל. המוזיקה "רגועה" גם בקטעים הסוערים (בואו נסכם את החוויה בכך שאני מבינה למה זה לא הפך לכלי מרכזי), באמצע קטע של מחיאות כפיים (הקהל משתתף) ובסוף הילדים זוכים לנגן.











עמדנו בכבוד ב 45 דקות של מופע ועוברים לחלל ענק. בכניסה "סוכני מכירות" המסבירים על פרוייט השכונה הנפלא שמקימים במקום. כל ילד יכול לבחור: בית, דירה או חנות. החבורה מחליטה לקנות בתים זה לצד זה באותו רחוב. כל אחד מקבל מפתח ועוברים לחתום על חוזה רכישה. הרעיון - מקימים קהילה בשכונה "ידידותית לסביבה". נכנסים לאולם שעל רצפתו פרוסה יריעת בד לבנה ועליה משורטטים רחובות, עמודי תאורה, רמזורים ומעברי חצייה משתלבים בשכונה. בנייני ציבור כבר עומדים (הכל מקרטון) והילדים ניגשים לחלקה שלהם וכל אחד מוצא מודל של בית מקרטון אותו הוא בונה ליצירה שלמה.לאט לאט אנחנו בונים את הבתים ועוברים לעיצוב ובנייה. דשא, גינה, בריכה קטנה, בית עם גג קש או מכוסה פרחים ונוצות. הכל הולך.


בזמן שאנחנו בונים ויוצרים, תחנת הרדיו המקומית משדרת לקהילה. אני מקדישה שיר לכל דיירי הרחוב Cool Avenue כפי שהוחלט פה אחד (על הבחירה אח"כ) ,הדוור מתרוצץ מתיבת הדואר בה הילדים משלשלים מכתבים: לתחנת הרדיו בבקשה לשידור שירים, לחברים בבתים השכנים וכן הלאה. מה אגיד? מדהים. והאולם לאיטו הופך לשכונה אמיתית.















אחרי כשעתיים סיימנו את בניית הבתים שלנו. אני הרי "מאותגרת" יצירה ומלאכת יד. בבי"ס יסודי, נכמרו רחמיה של אמי זכרונה לברכה, והיא סרגה לי את שיעורי הבית במלאכה (בובת ברבאמא) ואף "סייעה" עם תפירת חולצת המחזור (זוכרים את המסורת של תפירת/רקמת חולצות לטקס סיום ביה"ס?). והנה אני מוצאת את עצמי על הרצפה עם הילדים, מקפלת, גוזרת, מדביקה ומצלמת בגאווה. אווץ'. טוב, אז מילאתי את המכסה לכמה שנים, כן אין ספק שיש overdose של יצירה בשבילי. כשעוברים לפעילות נוספת אני מסרבת להמשיך "ליצור" ומתאוורת בשמש הקרירה. חזרנו הבייתה עייפים אך מרוצים.


והנה, עופר ואיריס מציגים בגאווה את בתיהם:
Cool Avenue Monster
and Cool Avenue Hawaiian House



והמלצה למי שמגיע ללונדון עד אמצע חודש מאי - תערוכה של האומן/מעצב הישראלי רון ארד (לא הנווט) מציגה בברביקן, ממולצת ביותר!


והרהור קצרצר בנוגע למוזיקה וגיל. איך זה שילדינו, ילדיי מילניום חובבי טכנולוגיה וחידושים מעלים על ה- ipod שלהם את הביטלס, מייקל ג'קסון ואפילו את השיר החביב על אמא (עליי) Don't you want me baby של ה- Human League? לי זה מזכיר את ימיי בבי"ס תיכון בשנות ה- 80. ולהם? אולי את המחזה המשעשע של אמא מפזזת בחדווה למשמע השיר? מתוקים!

אז אני מקדישה את השיר לכל חבריי לזכר שנות ה-80 ולתמימות של בני 16....