חיכינו חיכינו והנה מגיעה שוב התקופה המרגשת... חג הפסח, חג החירות קרב ובא - ואנחנו מתארגנים לביקור בארץ. לחגוג את הסדר עם המשפחה. כמובן, גם הפעם נזכרנו להזמין כרטיסי טיסה באיחור. לפחות במונחים של הבריטים. זאת אומרת רק 3 חודשים מראש. מה שאומר הזמנת כרטיסי טיסה לתקופה של חופשת בית-הספר. המחירים מטורפים.
אז נזכרנו בביקור הנחמד ברומא, לפני שנה. נכון, העצירה נמשכה יותר ממה שתכננו, ונכון, כששדה התעופה נסגר בגלל התפרצות הר הגעש באיסלנד נאלצנו לעשות דרכנו ברחבי אירופה ברכב ומעבורת - אבל, רומא עצמה הייתה מקסימה והאוכל, נו איטלקי. אז ברור שנהנינו.
בכל אופן, מחליטים לטוס עם עצירה של חצי יום בדרך. הפור נופל על וינה.
וכך אנחנו נוחתים בצהרי היום בוינה ויוצאים העירה. הרכבת משדה התעופה מביאה אותנו למרכז העיר, קתדרלת סטפנוס הקדוש Stephansdom. אבל, כמו בכל טיול רציני מתחילים במסעדה. ובוינה זה שניצל וינאי כמובן.
כשאנחנו חוזרים לכיכר סט. סטפן אנחנו לא יכולים להתעלם משרשרת הכרכרות שחונות מסביב לקתדרלה. סוסים מטופחים
עם גרביים על האוזניים ("כדי שלא יכנסו להם חרקים לאוזניים") רתומים לכרכרות. צבע הגרביים תואם לצבע ריפוד הכרכרה, וצבע הריפוד (והגרביים) תואם לצבע כובעו של העגלון. אז כמובן שלא יכולנו להתאפק, מה גם שצריך לתת לאוכל להתעכל. יוצאים לסיור של 45 דקות על גבי כרכה ברחבי העיר.
שהעגלון מתאר באנגלית במבטא וינאי כבד את האתרים השונים:
כאן מוצרט התגורר בין השנים...כאן מוצרט הלחין את...
כאן מוצרט אכל את השטרודל הראשון שלו...כאן מוצרט שכב קודח מחום...
הילדים מחייכים לעוברים ושבים ואני אפילו מעיזה לנפנף בידי לשלום בסגנון מלכותי.
אחרי הכרכרה וליטוף לסוס, אנחנו חוזרים על אותו המסלול ברגל.
עוצרים לגלידה.
עוצרים לשוקולד (מוצרט כמובן).עוצרים לקפה ושטרודל וחוזרים בזמן לטיסה. קצר. ולא, לא קצר מדי. קצר בדיוק כמו שצריך.
עשינו V על וינה.
רוחות הנגב וארוחת פויקה (כל התמונות באדיבות הצלמת מירב שטרק)
ובארץ, עוד לא נחתנו וכבר אחותי היקרה מ' שולפת מפות טופוגרפיות וממתינה להגעתנו משדה התעופה בשתיים בבוקר. היא מצפה בכיליון עיניים להגעתו של יוני. השניים חולקים תאווה בלתי מרוסנת לטיולים במדבר: הליכה ברגל, ברור, ואם אפשר בלי הקפצות של רכב, לינה - באוהלים אם אין ברירה אבל בעדיפות לשקי שינה על שיחי סירה קוצנית, מים - בג'ריקנים על הגב, אוכל - מעורב בחול ואבק.
מבינים את הראש?
יש שיגידו שזו חזרה לימי הטיול בתנועה או ימי הטירונות הקרבית של חלק מהמשתתפים.
אחרים יעלו סימני שאלה לגבי שפיות דעתם של המארגנים.גיסי ש' מתוחכם מספיק לעודד ממרחק. אחי נ' נהנה גם הוא מהטיולים והילדים מתים על הבילוי בחברת בני הדודים סביב המדורה כשהם צולים מרשמלו על האש.
אני, גיסתי ו' ואחותי הצעירה י' מצליחות לרוב להתחמק.
אצלי זה הלימודים או כאבי אזניים. להן יש את התירוצים שלהן.
אבל, הפעם החלטנו לזרום. לזרום עם יוני ומ' בחולות הנגב. לאות הערכה על המאמץ הן תכננו מסלול קל. למרעי לכת.קובעים להפגש בצומת בית קמה ב- 10.30 בבוקר. חול המועד פסח.
ב- 10.30 נ' מתקשר שהוא רק עובר לכמה סידורים בבנק ויוצא לדרך. מרעננה.
אבא מתקשר - "שמעתם שיהיו שטפונות במדבר? לאן אתם נוסעים?"
י' מתעוררת מהשינה ומרימה טלפון ב- 10.35.
מבקשת שנעדכן כשאנחנו באמת יוצאים מהבית.
ורק מ' השכימה בחמש בבוקר, כבר הכינה ארגז עם שימורים ומצות (כשר, רק כשר), צידנית עם ירקות ובשר, בקבוקי מים, שקי שינה וכדומה. ומשבע בבוקר היא כבר מחכה לנו.
אנחנו מסיימים לארוז ב- 11 ונכנסים למכוניות. פקק ביציאה ממודיעין, עד מחלף לטרון (כנראה שהמון מבקרים נוסעים למיני ישראל).י' מעדכנת שיש פקק של כ- 30 דקות עד צומת בית קמה. טיפין טיפין אנחנו מצליחים להכנס לחניה ליד תחנת הדלק.
12.40. כולם רעבים. קפה, מצה-בריי ושניצלים מעל מכסה המנוע ואנחנו מוכנים לצאת לפקק המוביל לבאר שבע. הפעם מתארגנים שונה במכוניות: יוני לוקח את שני הבנים, מ' את שתי הבנות, נ' את בן העשרה וכלבתו, וי' לוקחת אותי.
אבא מתקשר - "אתם כבר בשטח? תזהרו משטפונות, בסדר?"
מ' ויוני נותנים תדריך על המפה: נסיעה עד צומת להבים, לרדת במחלף שרה לכיוון צומת תל ערד ומשם לכיוון דימונה. נפגשים בכביש המוביל למכתש הגדול (כביש ליד הכור הג%&^ הסודי ).
י' מודאגת מחוש הכיוון והניווט שלי ומסבירה לי בסבלנות את ההוראות.
"אני נוהגת ואת מנווטת. בסדר?" היא מוודאת "תגידי לי כשנתקרב לצומת להבים."ליתר בטחון היא מפעילה את אפליקציית הניווט wase.אנחנו מגיעות לצומת להבים אחרי כ- 40 דקות בפקק שבמהלכן אנחנו פוצחות בשירה עליזה מלווה בתנועות ידיים נמרצות אליהן מצטרפת חבורת ילדים באוטו לפנינו ושני בחורים באוטו ליד .
"יעל, זה לא המחלף?" שואלת י' כשאנו מתקרבות למחלף שרה. "אאאאה, אני לא יודעת. לא. לא. תמשיכי. בעצן ככככןןן, צריך לרדת כאן!!!" פיספסנו. ואנו מתקרבות במהירות לבאר שבע.
"חשבתי שאת מנווטת?! הרי הראיתי לך על המפה לפני שיצאנו לדרך!" נוזפת בי י'.
"תפסיקי לבכות, תסתובבי במחלף הבא." אני משיבה ומנסה למצוא במפה את הצומת הבא.
אנחנו מסתובבות. וחוזרות על עקבותינו למחלף שרה וסופסוף בכביש הנכון.
"שלא תפספסי עכשיו את צומת תל ערד!" י' מזהירה אותי."אני לא אפספס, מה קרה לך? אני ממש טובה בניווטים. תשאלי אפילו את יוני" [תרגום: עדיף שתסתמכי על ה- wase, לפני שהיתה לנו מערכת ניווט לווייני באוטו לא עברה עלינו אף נסיעה בלי מריבה. אל תשאלי את יוני כי הוא יספר לך על כל הויכוחים].
הדרך מתפתלת לה ואני נדרשת למשימה החשובה של החלפת דיסקים. "אוסף עברי."
וכך, כשאנחנו מזמזמות לנו יחדיו שירים מהאוסף אני חולפות על פני צומת תל ערד.
שוב פספסנו...."זו כבר פעם שניה! שתחנק*&^#@!" י' מברכת אותי כשהרכב שועט לכיוון ערד.
אנחנו מסתובבות וחוזרות על עקבותינו לכיוון דימונה.
הנייד מתחיל לצלצל. אבא רוצה לוודא שאנחנו מתכוננים לגשם. נ' שואל עם אנחנו מתקרבות. יוני מודיע שהוא עוד שתי דקות מגיע לנקודת המפגש ומ' מודיעה שהיא כבר פותחת שולחן פיקניק לילדים הרעבים. מצה-בריי ושניצלים שנשארו מארוחת הצהריים. "אנחנו כבר מגיעות. ממש עוד כמה דקות." אני מעדכנת.
"תגידי, שמעת על האשה שנהרגה כשנפל עליה גמל?" י' מסיחה את דעתי.
"נפל גמל? על מי? איפה? מתי? למה? כמה? איך?" אני תוהה ואופס אנחנו עוברים את הצומת ואת שלשת המכוניות הממתינות לנו מאחור.פספסנו? שוב?
הנייד מצלצל. "תגידו? לא עברתן אותנו הרגע? נדמה לנו שאתן צריכות לחזור..." י' בוהה בדרך במבט מרוכז ופולטת באופן בלתי נשלט שרשרת 'ברכות' המכוונות אליי. אני מתפללת שנחזור ונפגוש את השאר. היא מפחידה אותי.
אנחנו מסתובבות וחוזרות על עקבותינו.
מגיעות סופסוף לכביש המיוחל ומצטרפות לשאר. מ' מוציאה מצלמה. "תכף יבואו לעצור אותך." אני מתנבאת. בין שניצל למצה-בריי הילדים מתחילים לטפס על הגבעונת הקרובה בראשה יש עמדת שמירה. הם יורדים במהירות כשחייל בשמירה מגרש אותם "בגסות רוח" לטעמו של בני האנגלי.
"He was so rude mum, and told us to go down and shouted at us all the time."
"חמודי, אני שמחה שהוא לא ירה בכם." אני מנסה לעודד. הוא לא משתכנע.
תוך שתי דקות יש לידינו רכב אבטחה ומברר מה מעשינו במקום. אנחנו מתקפלים במהירות וממשיכים. מגיעים לחניון לילה "גב ימין". החניון עמוס.הפקח מעדכן שבלילה נשארות רק 3-4 מכוניות. הוא גם מבטיח להביא לנו משטחי עץ להדלקת מדורה בלילה. נהדר.
אבא מתקשר - "נו, אתם כבר בגב ימין? איך מזג האוויר? הודיעו שהערב יתכנו שטפונות. אתם נשארים לישון בחוץ?"
אנחנו יורדים לגבים. מקסים - חוף ים ביום קיץ נעים, כך אפשר לתאר את המחזה שנגלה לעינינו. אולי אתן לתמונות לדבר?
ממשיכים בהליכה אחרי הגבים לכיוון דיונת חול הנערמת לאורך אחד מקירותיו של הואדי. תופסים פינה של צל. שותים מים. זוללים במבה (אנחנו ממשפחת אוכלי קטניות). והחבורה יוצאת לטפס ולהתגלגל על דיונת החול.
בתמונות: הילדים גולשים על דיונת החול
איזה כיף. אני וי' נשארות בצל. אחרי נדנוד עקשני י' נאלצת לשנות תנוחה ולהתיישב גב אל גב. שיהיה על מה להשען. כנראה שהיא כבר סלחה לי על שגיאות הניווט.אחרי כשעה בה שרנו, צחקנו (למשמע הזיופים), התווכחנו, שיחקנו 21 שאלות (כן, עוד פעם בחרתי אישיות!), התווכחנו וזלזלנו עוד במבה אנחנו מצטרפות לחבורה שעושה את דרכה חזרה. מכוסה בחול דביק.אנחנו מתחילים לחזור ומטפסים אל החניון. יוני כמובן ממשיך לו להשלמת מסלול מעגלי ומסכם שנ' יאסוף אותו. מתישהו. (אח"כ הוא מספר שעשה את המסלול עם הפקח "שסגר את המסלול" כשאת דרכם חצה נחש אפעה).
כשאנחנו מגיעים אל החניון כבר נושבת רוח עזה ואחרוני המטיילים עוזבים את המקום. ובאמת, כמו שהתנבא הפקח, במקום נשארות רק עוד שתי קבוצות מטיילים. האחת בקצה החניון המרוחק מאיתנו והשניה כמה עשרות מטרים מאיתנו. באותו כיוון מהרוח מנסים גם הם להדליק מדורה ולהתחבא מגלי החול.
ע' בן ה- 15 אחראי על הדלקת אש עם חצי משטח עץ שמצאנו במקום. כל הילדים מתגייסים לעזור, מצויידים בפטיש הם מנסים לרסק את משטח העץ שמצאנו, וגוררים סלעים לבניית חומה רצינית במרכזה הם מנסים להדליק אש שתהיה מגונת מהרוח
העזה.
נ' נוסע לאסוף את יוני ולהשיג משטח עץ נוסף. ואנחנו, הנשים אחראיות על הקמת "המחנה". או לפחות 2-3 אוהלים. מאחורי המכוניות. כשאנחנו נאבקות ברוח העזה, אנחנו מצליחות לאחוז ביריעות האוהל ולהשחיל את המוטות. האוהל הופך למצנח ענק שגורר אותנו על פני החניון.
"הצילו..." נשמעת י' ממלמלת כשהיא מעופפת לה."ילדים מהר! תביאו אבנים גדולות!" אנחנו מתחננות תוך שאנחנו מנסות לנעוץ יתדות. הילדים מגלגלים כמה אבני ענק והופ לפינות האוהל. האוהל מתייצב לכמה דקות. אבל, הניסיונות להתחכם לרוח - נו, פתטי. הרוח לאט לאט הודפת את דפנות האוהל ומרימה אותו באוויר. הסלעים שבפינות האוהל מתגלגלים להם עד שבמרכז האוהל נוצרת ערימה שבקושי מייצבת את האוהל במקום.
בתמונות: האוהל משוטח ע"י הרוח.
אני קופצת לביקור נימוסין אצל השכנים. הם עדיין לא העמידו אוהלים ומסתתרים מאחורי רכבי הארבע X ארבע שלהם. "שמעתם מה התחזית? " אני מתעניינת "אתם נשארים לישון בשטח?"
"בדיוק שאלנו את עצמנו אותה שאלה ותכננו לגשת אליכם" הם מעידים "קצת קשה עם הרוח הזו.... "
אבא מתקשר "מה שלומכם? כבר יורד עליכם גשם? רק רוח? טוב, תזהרו משטפונות."
לעומת הגישה "הנינוחה" שלנו, הילדים הדליקו ביעילות מדורה ומזרזים אותנו לשים כבר את הפויקה על המדורה. מירב שולפת שקית ובה בצל אותו קיצצה ב- 5.30 בבוקר. לתוך השמן המבעבע היא שופכת את התכולה בלווית שקית קטנה ובה שום קצוץ. ככה זה שמכינים דברים כל כך מוקדם בבוקר. שוכחים.
ע' בעל התושיה מצליח לשלוף את השקית לפני שהיא מתמוססת לגמרי. טוב, עכשיו מוסיפים בשלבים רכיבים שונים: חזה עוף, ירקות, מים, תבלינים, אורז. אנו מתיישבות לקלוף עוד ירקות תוך אכילת מצות ושוקולד (נוטלה, לא השחר!) ומגלות שהרכיב הנשכח (בטיול זה) הוא האורז. טוב, כאן יש כמה אסכולות. הספרטנים יטענו שפויקה טעים עם מה שיש. אניני הטעם מאידך יקטרו שאי אפשר פויקה בלי אורז וצריך להשיג מאיזשהו מקום. אז אני נשלחת ללכת לבקר את השכנים שוב. אבל גם להם יש קילו אחד של אורז לעשרים איש.
6.47 בערב. מחכים לפויקה ובינתיים דוגמים תירס, סנדוויץ' מצה עם טונה, טונה מעושנת (מתכון שע' הביא מחוגי הסיור: פותחים קופסת טונה עם שמן ומכסים בנייר טואלט, מדליקים ומניחים לבעור 15 דק'. יוצאת טונה מעושנת - להיט).
והנה מגיע לביקור השכן ובידו תשורה - 300 גר' אורז! הידד!
7.15 הפויקה מוכן. אנחנו מסתערים על האוכל החם, אוחזים בכוח בצלחות שלא יעופו ברוח העזה. טעים. אפילו החול, האבק והפיח לא מקלקלים.
אבא מתקשר "הרגע הודיעו בחדשות שיורד גשם בנגב. כבר אמרתי לכם שצפויים שטפונות?"
אנחנו מחליפים מבטים רבי משמעות, רועדים מקור, חול בכל מקום ואוהל שמעופף לו על פני החניון.
"אבא, בדיוק גמרנו לאכול. אנחנו מתקפלים וחוזרים הביתה!"
סיבוב אחרון של מרשמלו על האש לילדים ומתקפלים. מעבירים לשכנים את שאריות הקרשים למקרה שיחליטו לישון בשטח. מתחלקים במכוניות כמו קודם. הפעם יפעת מתעלמת ממני ואנחנו נפגשים ללא התברברות בשתי תחנות דלק לתדלוק בקפה.
הגענו הביתה ב 10.30 בלילה. עייפים אך מרוצים, למקלחת חמה ומיטה נוחה.
מצלצלים לאבא "אבא, הגענו בשלום. ניפגש מחר."
אז עד הפוסט הבא - אהבה לכולם וגם הוידיאו האחרון של שרית חדד "מאחלת לך." מין גרסה מקומית מקסימה לשיר של אדל Someone Like You.
אז נזכרנו בביקור הנחמד ברומא, לפני שנה. נכון, העצירה נמשכה יותר ממה שתכננו, ונכון, כששדה התעופה נסגר בגלל התפרצות הר הגעש באיסלנד נאלצנו לעשות דרכנו ברחבי אירופה ברכב ומעבורת - אבל, רומא עצמה הייתה מקסימה והאוכל, נו איטלקי. אז ברור שנהנינו.
בכל אופן, מחליטים לטוס עם עצירה של חצי יום בדרך. הפור נופל על וינה.
וכך אנחנו נוחתים בצהרי היום בוינה ויוצאים העירה. הרכבת משדה התעופה מביאה אותנו למרכז העיר, קתדרלת סטפנוס הקדוש Stephansdom. אבל, כמו בכל טיול רציני מתחילים במסעדה. ובוינה זה שניצל וינאי כמובן.
כשאנחנו חוזרים לכיכר סט. סטפן אנחנו לא יכולים להתעלם משרשרת הכרכרות שחונות מסביב לקתדרלה. סוסים מטופחים
עם גרביים על האוזניים ("כדי שלא יכנסו להם חרקים לאוזניים") רתומים לכרכרות. צבע הגרביים תואם לצבע ריפוד הכרכרה, וצבע הריפוד (והגרביים) תואם לצבע כובעו של העגלון. אז כמובן שלא יכולנו להתאפק, מה גם שצריך לתת לאוכל להתעכל. יוצאים לסיור של 45 דקות על גבי כרכה ברחבי העיר.
שהעגלון מתאר באנגלית במבטא וינאי כבד את האתרים השונים:
כאן מוצרט התגורר בין השנים...כאן מוצרט הלחין את...
כאן מוצרט אכל את השטרודל הראשון שלו...כאן מוצרט שכב קודח מחום...
הילדים מחייכים לעוברים ושבים ואני אפילו מעיזה לנפנף בידי לשלום בסגנון מלכותי.
אחרי הכרכרה וליטוף לסוס, אנחנו חוזרים על אותו המסלול ברגל.
עוצרים לגלידה.
עוצרים לשוקולד (מוצרט כמובן).עוצרים לקפה ושטרודל וחוזרים בזמן לטיסה. קצר. ולא, לא קצר מדי. קצר בדיוק כמו שצריך.
עשינו V על וינה.
רוחות הנגב וארוחת פויקה (כל התמונות באדיבות הצלמת מירב שטרק)
ובארץ, עוד לא נחתנו וכבר אחותי היקרה מ' שולפת מפות טופוגרפיות וממתינה להגעתנו משדה התעופה בשתיים בבוקר. היא מצפה בכיליון עיניים להגעתו של יוני. השניים חולקים תאווה בלתי מרוסנת לטיולים במדבר: הליכה ברגל, ברור, ואם אפשר בלי הקפצות של רכב, לינה - באוהלים אם אין ברירה אבל בעדיפות לשקי שינה על שיחי סירה קוצנית, מים - בג'ריקנים על הגב, אוכל - מעורב בחול ואבק.
מבינים את הראש?
יש שיגידו שזו חזרה לימי הטיול בתנועה או ימי הטירונות הקרבית של חלק מהמשתתפים.
אחרים יעלו סימני שאלה לגבי שפיות דעתם של המארגנים.גיסי ש' מתוחכם מספיק לעודד ממרחק. אחי נ' נהנה גם הוא מהטיולים והילדים מתים על הבילוי בחברת בני הדודים סביב המדורה כשהם צולים מרשמלו על האש.
אני, גיסתי ו' ואחותי הצעירה י' מצליחות לרוב להתחמק.
אצלי זה הלימודים או כאבי אזניים. להן יש את התירוצים שלהן.
אבל, הפעם החלטנו לזרום. לזרום עם יוני ומ' בחולות הנגב. לאות הערכה על המאמץ הן תכננו מסלול קל. למרעי לכת.קובעים להפגש בצומת בית קמה ב- 10.30 בבוקר. חול המועד פסח.
ב- 10.30 נ' מתקשר שהוא רק עובר לכמה סידורים בבנק ויוצא לדרך. מרעננה.
אבא מתקשר - "שמעתם שיהיו שטפונות במדבר? לאן אתם נוסעים?"
י' מתעוררת מהשינה ומרימה טלפון ב- 10.35.
מבקשת שנעדכן כשאנחנו באמת יוצאים מהבית.
ורק מ' השכימה בחמש בבוקר, כבר הכינה ארגז עם שימורים ומצות (כשר, רק כשר), צידנית עם ירקות ובשר, בקבוקי מים, שקי שינה וכדומה. ומשבע בבוקר היא כבר מחכה לנו.
אנחנו מסיימים לארוז ב- 11 ונכנסים למכוניות. פקק ביציאה ממודיעין, עד מחלף לטרון (כנראה שהמון מבקרים נוסעים למיני ישראל).י' מעדכנת שיש פקק של כ- 30 דקות עד צומת בית קמה. טיפין טיפין אנחנו מצליחים להכנס לחניה ליד תחנת הדלק.
12.40. כולם רעבים. קפה, מצה-בריי ושניצלים מעל מכסה המנוע ואנחנו מוכנים לצאת לפקק המוביל לבאר שבע. הפעם מתארגנים שונה במכוניות: יוני לוקח את שני הבנים, מ' את שתי הבנות, נ' את בן העשרה וכלבתו, וי' לוקחת אותי.
אבא מתקשר - "אתם כבר בשטח? תזהרו משטפונות, בסדר?"
מ' ויוני נותנים תדריך על המפה: נסיעה עד צומת להבים, לרדת במחלף שרה לכיוון צומת תל ערד ומשם לכיוון דימונה. נפגשים בכביש המוביל למכתש הגדול (כביש ליד הכור הג%&^ הסודי ).
י' מודאגת מחוש הכיוון והניווט שלי ומסבירה לי בסבלנות את ההוראות.
"אני נוהגת ואת מנווטת. בסדר?" היא מוודאת "תגידי לי כשנתקרב לצומת להבים."ליתר בטחון היא מפעילה את אפליקציית הניווט wase.אנחנו מגיעות לצומת להבים אחרי כ- 40 דקות בפקק שבמהלכן אנחנו פוצחות בשירה עליזה מלווה בתנועות ידיים נמרצות אליהן מצטרפת חבורת ילדים באוטו לפנינו ושני בחורים באוטו ליד .
"יעל, זה לא המחלף?" שואלת י' כשאנו מתקרבות למחלף שרה. "אאאאה, אני לא יודעת. לא. לא. תמשיכי. בעצן ככככןןן, צריך לרדת כאן!!!" פיספסנו. ואנו מתקרבות במהירות לבאר שבע.
"חשבתי שאת מנווטת?! הרי הראיתי לך על המפה לפני שיצאנו לדרך!" נוזפת בי י'.
"תפסיקי לבכות, תסתובבי במחלף הבא." אני משיבה ומנסה למצוא במפה את הצומת הבא.
אנחנו מסתובבות. וחוזרות על עקבותינו למחלף שרה וסופסוף בכביש הנכון.
"שלא תפספסי עכשיו את צומת תל ערד!" י' מזהירה אותי."אני לא אפספס, מה קרה לך? אני ממש טובה בניווטים. תשאלי אפילו את יוני" [תרגום: עדיף שתסתמכי על ה- wase, לפני שהיתה לנו מערכת ניווט לווייני באוטו לא עברה עלינו אף נסיעה בלי מריבה. אל תשאלי את יוני כי הוא יספר לך על כל הויכוחים].
הדרך מתפתלת לה ואני נדרשת למשימה החשובה של החלפת דיסקים. "אוסף עברי."
וכך, כשאנחנו מזמזמות לנו יחדיו שירים מהאוסף אני חולפות על פני צומת תל ערד.
שוב פספסנו...."זו כבר פעם שניה! שתחנק*&^#@!" י' מברכת אותי כשהרכב שועט לכיוון ערד.
אנחנו מסתובבות וחוזרות על עקבותינו לכיוון דימונה.
הנייד מתחיל לצלצל. אבא רוצה לוודא שאנחנו מתכוננים לגשם. נ' שואל עם אנחנו מתקרבות. יוני מודיע שהוא עוד שתי דקות מגיע לנקודת המפגש ומ' מודיעה שהיא כבר פותחת שולחן פיקניק לילדים הרעבים. מצה-בריי ושניצלים שנשארו מארוחת הצהריים. "אנחנו כבר מגיעות. ממש עוד כמה דקות." אני מעדכנת.
"תגידי, שמעת על האשה שנהרגה כשנפל עליה גמל?" י' מסיחה את דעתי.
"נפל גמל? על מי? איפה? מתי? למה? כמה? איך?" אני תוהה ואופס אנחנו עוברים את הצומת ואת שלשת המכוניות הממתינות לנו מאחור.פספסנו? שוב?
הנייד מצלצל. "תגידו? לא עברתן אותנו הרגע? נדמה לנו שאתן צריכות לחזור..." י' בוהה בדרך במבט מרוכז ופולטת באופן בלתי נשלט שרשרת 'ברכות' המכוונות אליי. אני מתפללת שנחזור ונפגוש את השאר. היא מפחידה אותי.
אנחנו מסתובבות וחוזרות על עקבותינו.
מגיעות סופסוף לכביש המיוחל ומצטרפות לשאר. מ' מוציאה מצלמה. "תכף יבואו לעצור אותך." אני מתנבאת. בין שניצל למצה-בריי הילדים מתחילים לטפס על הגבעונת הקרובה בראשה יש עמדת שמירה. הם יורדים במהירות כשחייל בשמירה מגרש אותם "בגסות רוח" לטעמו של בני האנגלי.
"He was so rude mum, and told us to go down and shouted at us all the time."
"חמודי, אני שמחה שהוא לא ירה בכם." אני מנסה לעודד. הוא לא משתכנע.
תוך שתי דקות יש לידינו רכב אבטחה ומברר מה מעשינו במקום. אנחנו מתקפלים במהירות וממשיכים. מגיעים לחניון לילה "גב ימין". החניון עמוס.הפקח מעדכן שבלילה נשארות רק 3-4 מכוניות. הוא גם מבטיח להביא לנו משטחי עץ להדלקת מדורה בלילה. נהדר.
אבא מתקשר - "נו, אתם כבר בגב ימין? איך מזג האוויר? הודיעו שהערב יתכנו שטפונות. אתם נשארים לישון בחוץ?"
אנחנו יורדים לגבים. מקסים - חוף ים ביום קיץ נעים, כך אפשר לתאר את המחזה שנגלה לעינינו. אולי אתן לתמונות לדבר?
ממשיכים בהליכה אחרי הגבים לכיוון דיונת חול הנערמת לאורך אחד מקירותיו של הואדי. תופסים פינה של צל. שותים מים. זוללים במבה (אנחנו ממשפחת אוכלי קטניות). והחבורה יוצאת לטפס ולהתגלגל על דיונת החול.
בתמונות: הילדים גולשים על דיונת החול
איזה כיף. אני וי' נשארות בצל. אחרי נדנוד עקשני י' נאלצת לשנות תנוחה ולהתיישב גב אל גב. שיהיה על מה להשען. כנראה שהיא כבר סלחה לי על שגיאות הניווט.אחרי כשעה בה שרנו, צחקנו (למשמע הזיופים), התווכחנו, שיחקנו 21 שאלות (כן, עוד פעם בחרתי אישיות!), התווכחנו וזלזלנו עוד במבה אנחנו מצטרפות לחבורה שעושה את דרכה חזרה. מכוסה בחול דביק.אנחנו מתחילים לחזור ומטפסים אל החניון. יוני כמובן ממשיך לו להשלמת מסלול מעגלי ומסכם שנ' יאסוף אותו. מתישהו. (אח"כ הוא מספר שעשה את המסלול עם הפקח "שסגר את המסלול" כשאת דרכם חצה נחש אפעה).
כשאנחנו מגיעים אל החניון כבר נושבת רוח עזה ואחרוני המטיילים עוזבים את המקום. ובאמת, כמו שהתנבא הפקח, במקום נשארות רק עוד שתי קבוצות מטיילים. האחת בקצה החניון המרוחק מאיתנו והשניה כמה עשרות מטרים מאיתנו. באותו כיוון מהרוח מנסים גם הם להדליק מדורה ולהתחבא מגלי החול.
ע' בן ה- 15 אחראי על הדלקת אש עם חצי משטח עץ שמצאנו במקום. כל הילדים מתגייסים לעזור, מצויידים בפטיש הם מנסים לרסק את משטח העץ שמצאנו, וגוררים סלעים לבניית חומה רצינית במרכזה הם מנסים להדליק אש שתהיה מגונת מהרוח
העזה.נ' נוסע לאסוף את יוני ולהשיג משטח עץ נוסף. ואנחנו, הנשים אחראיות על הקמת "המחנה". או לפחות 2-3 אוהלים. מאחורי המכוניות. כשאנחנו נאבקות ברוח העזה, אנחנו מצליחות לאחוז ביריעות האוהל ולהשחיל את המוטות. האוהל הופך למצנח ענק שגורר אותנו על פני החניון.
"הצילו..." נשמעת י' ממלמלת כשהיא מעופפת לה."ילדים מהר! תביאו אבנים גדולות!" אנחנו מתחננות תוך שאנחנו מנסות לנעוץ יתדות. הילדים מגלגלים כמה אבני ענק והופ לפינות האוהל. האוהל מתייצב לכמה דקות. אבל, הניסיונות להתחכם לרוח - נו, פתטי. הרוח לאט לאט הודפת את דפנות האוהל ומרימה אותו באוויר. הסלעים שבפינות האוהל מתגלגלים להם עד שבמרכז האוהל נוצרת ערימה שבקושי מייצבת את האוהל במקום.
בתמונות: האוהל משוטח ע"י הרוח.
אני קופצת לביקור נימוסין אצל השכנים. הם עדיין לא העמידו אוהלים ומסתתרים מאחורי רכבי הארבע X ארבע שלהם. "שמעתם מה התחזית? " אני מתעניינת "אתם נשארים לישון בשטח?"
"בדיוק שאלנו את עצמנו אותה שאלה ותכננו לגשת אליכם" הם מעידים "קצת קשה עם הרוח הזו.... "
אבא מתקשר "מה שלומכם? כבר יורד עליכם גשם? רק רוח? טוב, תזהרו משטפונות."
לעומת הגישה "הנינוחה" שלנו, הילדים הדליקו ביעילות מדורה ומזרזים אותנו לשים כבר את הפויקה על המדורה. מירב שולפת שקית ובה בצל אותו קיצצה ב- 5.30 בבוקר. לתוך השמן המבעבע היא שופכת את התכולה בלווית שקית קטנה ובה שום קצוץ. ככה זה שמכינים דברים כל כך מוקדם בבוקר. שוכחים.
ע' בעל התושיה מצליח לשלוף את השקית לפני שהיא מתמוססת לגמרי. טוב, עכשיו מוסיפים בשלבים רכיבים שונים: חזה עוף, ירקות, מים, תבלינים, אורז. אנו מתיישבות לקלוף עוד ירקות תוך אכילת מצות ושוקולד (נוטלה, לא השחר!) ומגלות שהרכיב הנשכח (בטיול זה) הוא האורז. טוב, כאן יש כמה אסכולות. הספרטנים יטענו שפויקה טעים עם מה שיש. אניני הטעם מאידך יקטרו שאי אפשר פויקה בלי אורז וצריך להשיג מאיזשהו מקום. אז אני נשלחת ללכת לבקר את השכנים שוב. אבל גם להם יש קילו אחד של אורז לעשרים איש.
6.47 בערב. מחכים לפויקה ובינתיים דוגמים תירס, סנדוויץ' מצה עם טונה, טונה מעושנת (מתכון שע' הביא מחוגי הסיור: פותחים קופסת טונה עם שמן ומכסים בנייר טואלט, מדליקים ומניחים לבעור 15 דק'. יוצאת טונה מעושנת - להיט).
והנה מגיע לביקור השכן ובידו תשורה - 300 גר' אורז! הידד!
7.15 הפויקה מוכן. אנחנו מסתערים על האוכל החם, אוחזים בכוח בצלחות שלא יעופו ברוח העזה. טעים. אפילו החול, האבק והפיח לא מקלקלים.
אבא מתקשר "הרגע הודיעו בחדשות שיורד גשם בנגב. כבר אמרתי לכם שצפויים שטפונות?"אנחנו מחליפים מבטים רבי משמעות, רועדים מקור, חול בכל מקום ואוהל שמעופף לו על פני החניון.
"אבא, בדיוק גמרנו לאכול. אנחנו מתקפלים וחוזרים הביתה!"
סיבוב אחרון של מרשמלו על האש לילדים ומתקפלים. מעבירים לשכנים את שאריות הקרשים למקרה שיחליטו לישון בשטח. מתחלקים במכוניות כמו קודם. הפעם יפעת מתעלמת ממני ואנחנו נפגשים ללא התברברות בשתי תחנות דלק לתדלוק בקפה.
הגענו הביתה ב 10.30 בלילה. עייפים אך מרוצים, למקלחת חמה ומיטה נוחה.מצלצלים לאבא "אבא, הגענו בשלום. ניפגש מחר."
אז עד הפוסט הבא - אהבה לכולם וגם הוידיאו האחרון של שרית חדד "מאחלת לך." מין גרסה מקומית מקסימה לשיר של אדל Someone Like You.
