כמה שרציתי כלב

מכריי משכבר הימים לבטח מכירים את אהבתי לחיות.

נכון שבשנים האחרונות הסתפקתי באוגרת המסטי ובדגי הזהב של הילדים. נכון, את המסטי חיבבתי (עכברון אתלטי עם זנב קצר) בעוד דגים זה...מה לעשות לא מדבר אליי, בצלחת או על הגריל- דווקא כן, אבל באקווריום..... לא שזה שינה את העובדה שאני הייתי זו שניקתה בקביעות את האקווריום המגעיל בסופו של דבר.


אבל - לפני כן, היו מיצונת, חתולת הפרא האכזרית והשורטת, ובת זוגה פודרה, הזאבה הלבנה חולת הנפש.



אהובותיי. פודרה, שהלכה לעולמה בשיבה טובה, כמעט, לא זכתה להכיר את הילדים, בעוד מיצונת זכתה לכבוד.

בבנייני הדירות השונים ביניהם עברנו, הכירו אותי השכנים "כמשוגעת שמאכילה את החתולים בחצר", מה שכלל מעת לעת ויכוחים ועימותים. נכון, שיגעון החתולים כלל לא רק האכלה. דאגתי גם לעיקור, וטרינרים, טיפול בפציעות, כמו למשל שבועות של טיפול אוזניים לחתולת הרחוב 'מאמה'.

שנים קודם, בשל"ת ראשון בקיבוץ גרופית, חלקתי את זמני בן הרפת לפינת החי (כבשים, ארנבונים, קופים, תרנגולות, ברווזים, שרקנים, חמוריקו, הסוסים באורווה ועוד...).

מחוץ לשעות העבודה ליווה אותי הקוקר ספניאל, פאץ'. אני מניחה שהייתי המשפחה המאמצת שלו.





לפני כן, כשהכרתי את יוני (כן, הכרנו כשעוד הייתי תלמידת תיכון) זכיתי לפגוש את טיקי, כלבת הפוינטר של משפחת ריינד ששבתה את ליבי.

וציון לשבח יש לתת להורי המסכנים, שנאלצו בילדותי להתמודד עם שלל החיות שאספתי ברחבי גבעתיים. אבא אמר: "לא מגדלים כלב/חתול בבית", ואמא הזהירה: "את לא יכולה ללטף כל חיה ברחוב. הן מלוכלכות."

אח"כ היא דאגה להפטר מהחתולים שאמצתי מעת לעת (כולל שפיצי שלי שנמסרה למשפחה בקצה הרחוק של גבעתיים). לא שזה עזר, אני שוב ושוב מצאתי חיות עזובות. בתיכון למשל, במשך כמה חודשים ישבה חבורת כלבי רחוב מתחת לבית, עוקבת אחריי ומלווה אותי בדרכי לקן הנוער העובד ובית הספר קלעי.

ואני? כמה שרציתי כלב......

אז אחרי כמה שנים "יבשות" העזתי בשנה שעברה לבקש משאלת יומולדת - כלב מתנה. והשנה (כן, יומולדת מתקרב) ולאור הצהרות מפורשות של הילדים (קיץ בישראל בחברת בני הדודים וחיותיהם) החלטנו לאמץ כלבה (תמיד העדפנו נקבות!).

איך מתחילים? מבררים איך עושים את זה כאן. אז כמובן שיש את כל ארגוני הכלבים הגזעיים שעולים בערך חצי בית. ויש ארגוני בעלי חיים, אלו שאוספים כלבים עזובים/נטושים ומוצאים להם בית חדש. נשמע סבבה.התחלנו לבדוק. לאחד הארגונים הגדולים ה- Dog Trust יש מרכז לא רחוק מאיתנו ("כשעה נסיעה"). מתקשרים. "אתם מוזמנים להגיע. תסתכלו על תמונות הכלבים באתר ותמלאו טופס מראש כך שהתהליך יהיה יותר מהיר." נשמע טוב. באתר ראינו 2-3 כלבים פוטנציאלים בין עשרות האמסטפים ושאר "הכלבים המסוכנים". מסתבר שהפופולריות של הגזע הזה בין עבריינים/מנהלי קרבות כלבים גורמת לאפקט נוראי נוסף - הרבעות ללא הגבלה ונטישת כלבים וגורים בהמוניהם.

טוב, כמה שרציתי כלב, אז אני ממלאת טופס:
כן, אנחנו מנוסים בגידול כלבים.
כן, יש לנו גינה.
כן, יש גדר סביב הגינה.
כן, יש ילדים.לא, הם לא קטנים. בני 11 (כמעט).
כן, יש מי שיוציא את הכלב לטיול
כן, לפחות שעתיים ביוםלא, לא נסגור את הכלב בבית שעות על גבי שעות
לא, לא ניתן לילדים קטנים להטריד/להציק לכלב
לא, לא ניתן לילדים גדולים להטריד/להציק לכלב
לא, לא ניתן למבוגרים להטריד/להציק לכלב
לא, לא נשתמש בכלב לשמירה, מירוצים, קרבות כלבים או כל פעילות בלתי חוקית אחרת

ביום שבת, שמחים ועליזי לבב אחנו יוצאים למכלאה לאמץ כלב/ה. הלב דופק בהתרגשות. כמה שאנחנו רוצים כלב....
החלטה שגויה שלא לנסוע בכביש הראשי העובר שיפוצים, מובילה אותנו בכבישים פרבריים וכפריים קטנים ועמוסים, ומאריכה את הדרך ב- 45 דקות. מותשים אנחנו מגיעים למרכז.המקום מאד מרשים. ללא ספק יש להם הרבה כסף. שדות מקיפים את המרכז. אזור מסעדה/בית קפה. חנות. ומרכז קבלה. נכנסים לאולם הקבלה הענק המקושט בפלקטים חינוכיים דוגמת "מה מותר ומה אסור לתת לכלב לאכול".
מציגים את עצמנו. "כל הכלבים לאימוץ נמצאים בחצר. פשוט הכנסו למסדרון ממול."
נכנסים למסדרון בצורת ח'. מעבר לקיר הזכוכית תאים תאים של כלבים עליהם מצוין שם הכלב/גזע/מין/גיל. לצערנו כל המועמדות הפוטנציליות כבר "שמורות".


"לא, חמודים. אנחנו לא ניקח גור אמסטף אפילו שהוא נראה חמוד עכשיו."

אחרי שני סיבובים אנחנו מצליחים לקבץ רשימה קצרצרה של 3-4 כלבים. אך בקבלה מעדכנים ששלשה מתוכם כבר שמורים/לא מתאימים לנו. נשארה רק כלבה לבנה, זיליון שמה, קצת יותר קטנה מזאב, הגיל גבולי (פחות משנתיים) אבל היא נראית חביבה. עד שהיא זוקפת את אוזניה ופורשת שני מפרשי ענק.


אמל'ההה! מפחיד!
"אבא, אמא, נכון שהיא חמודה?!"
"חמודה...כן, חמודה. אבל מכוערת... "

השטן הקטן שבתוכי אומר (בקול רם): "בשום פנים ואופן לא יעל! איך תוכלי לקחת כלבה כל כך מכוערת אחרי שהייתה לך פודרה. טפשה ויפה, אבל מאד יפה!"משיב המלאכון בתוכי: "על תסתכלי על הקנקן, אלא...חוץ מזה זה יישמח את הילדים."

טוב, אני ויוני מתרצים. נבקש לראות את זיליון.

בקבלה מקבלים את הפרטים ומבקשים שנחכה כמה דקות בצד. הדקות מתארכות להן והילדים נכנסים לסיבוב שלישי במסדרון. לבסוף מגיעה אלינו אחת העובדות/חוקרות. בידיה "התיק" שלנו ושל זיליון. אנחנו עוברים על הטופס שוב.

אני מבקשת: "תוכלי אולי להסביר לנו מה התהליך קודם?"
החוקרת: "בסדר. קודם כל נעבור על הטופס. אח"כ נפגיש אתכם עם הכלבה. אם הכל בסדר אז עליכם להגיע עוד 3 פעמים לבקר אותה ובינתיים לעשות ביטוח בע"ח (אח"כ על הביטוח) ולהירשם אצל וטרינר. אחרי 3 ביקורים תקבלו את הכלבה ואנחנו נבוא לביקור לבדוק שהכל תקין. אפשר לגמור הכל תוך 10 ימים..." (ובתרגום לעברית: אם תשרדו את מסלול הייסורים תקבלו אחרי חודשיים את "טפסי האימוץ".)

החוקרת: "אתם אומרים שיש לכם גדר. מה הגובה שלה?"
אני: " 1.70-1.80 מטר"
יוני: "5.6 פיט, גדר סטנדרטית."

החוקרת: "אה, אני לא בטוחה...הכלבה קופצת" (תרגום לעברית: גדר כל כך נמוכה?! אני לא מאמינה שאין לכם גדר של 2.5-3 מ' לפחות. נראה לי שהיא לא מתאימה לכם).

יוני: "מה זאת אומרת קופצת?"
החוקרת: "היא קופצת גבוה ועלולה לעבור את הגדר ולברוח (תרגום לעברית: כן, זאת כלבה קופצית ואתם עושים רושם של אנשים שמעודדים קפצנות.)
יוני: "אז נחנך אותה לא לקפוץ. זאת גדר גבוהה והיא לא תקפוץ עליה סתם כך."
החוקרת: "ממממ, אני לא בטוחה...(תרגום: איזו חוצפה אדוני. אתה מעיז להתווכח איתי! אמרתי שהיא קופצת גבוה). "תגיד טומי", היא פונה לעמיתה לעבודה, "לאיזו גובה זיליון קופצת?"
טומי המבולבל: "אני לא בטוח..."
החוקרת: "היא בקלות עוברת 5.6 פיט, לא?"
טומי: "אני לא בטוח..."

יוני: "אני לא מבין, היו לנו כלבים בעבר. כלבים מחנכים. היא לא תקפוץ אם נלמד אותה לא לקפוץ". (תרגום לעברית: מה את מקשקשת בשכל?! נלמד אותה לא לקפוץ.)

החוקרת: "ממממ, אני לא בטוחה. אני ארשום נקודה של "חשש". נחזור לזה אח"כ (תרגום: אתה אדוני גמרת אצלי! את הכלבה הזאת בטוח לא תקבל. לחנך כלב, באמת?! אתה לועג לי או משהו?)

בשלב זה הילדים מצטרפים אלינו ובקול נלהב שואלים: "מתי נראה את זיליון? היא כל כך חמודה!"

החוקרת: "אז כמו שאמרתי, היא קופצת ויכולה להגיע לגובה הפנים של הילדים." ונועצת מבט נוקב באיריס.

איריס, כמו ארנבת מבוהלת שנלכדה באורות מכונית, קופאת במקומה ומלמלת: "אני לא רוצה שהיא תקפוץ לי על הפנים...."

החוקרת: "אתה רואה אדוני! אתם לא תוכלו לקחת אותה. היא תגרום טראומה לילדה." (תרגום: חחה סידרתי אותך. עכשיו יש לי תירוץ לא לתת לך את הכלבה.)

אני מנסה להפיג את המתח: "אני בטוחה שיהיה בסדר. הרי זה לא שחור או לבן. אנחנו נשלוט בכלבה ונחנך אותה לא לקפוץ על הילדים" (אם חינכנו את חתולת הפרא מיצונית לא לשרוט את הילדים...)

החוקרת (בפנים אטומות): "אני מצטערת. בשבילי זה כן שחור או לבן. הכלבה תקפוץ על הילדים, תגרום לטראומה לילדה ואז אתם תחזירו אותה לפה, וגם לכלבה תהיה טראומה. אני מצטערת..." (תרגום: מצטערת בתח*&^! שלי. ילדה שמלדה, ממש אכפת לי אם תהיה לה טראומה. אז היא קצת בוכה עכשיו. ביג דיל. אם תמשיכו להתווכח לא תקבלו גם כלב אחר.)



חזרנו הביתה במפח נפש. "חמודים, לא נורא. זיליון כנראה לא התאימה לנו. אנחנו נמצא כלבה אחרת (יפה). אנחנו מבטיחים לכם."

את הלקח שלנו למדנו. באנגליה גם ארגוני צער בעלי חיים למיניהם מתנהלים כמו כל דבר אחר באנגליה. Health and Safety, בירוקרטיה וציות לסמכות. מכיוון שיוני התריס כנגד "הסמכות" אבד לנו הסיכוי לקבל כלבה במרכז הנ"ל.

ואנחנו, כמה שאנחנו רוצים כלב. אז לא מוותרים.
חיפוש קצר באתר המרכז את כל הארגונים אנחנו מוצאים עמותה קטנה קרוב אלינו. בלי אתר אינטרנט. מתקשרים. עונה לנו מארי המקסימה. אירית בשנות ה- 60 לחייה. אוהבת חיות אמיתית וסולדת מבירוקרטיה. זאת עמותה קטנה. בלי מרכז או מכלאות. הן מטפלים בחיות בבתיהם עד שהם מוצאים להם בית מתאים. יוני מספר לה עלינו והיא מתלהבת. כן, יש לה כמה כלבים פוטנציאלים. שתי אקיטות. מלמוט סיברי. היא תבדוק ותחזור אלינו. תוך יומיים היא מתקשרת: "מגיע משלוח של 30 כלבים עזובים מאירלנד. הם יפוזרו בין הארגונים השונים לשיבוץ בבתים. היא תקבל בורדר קולי מעורבת. חמודה. בת שנתיים. היא כבר תביא אותה אלינו הביתה."

הידד! נשמע מבטיח.

ביום שישי ההתרגשות רבה. מארי מעדכנת שהכלבה הגיע. מתוקה אמיתית. קצת מסריחה אז היא רוחצת אותה ולוקחת לוטרינר ששם שבודק ושם צ'יפ. בערב מארי מגיעה עם אנג'ל. כלבת זאב מעורבת. חמודה. יפה! טובת מזג. מחונכת (לא קופצת על הילדים או על הגדר).

התאהבנו!!! אנג'ל הפכה למוקה. והיא מסתגלת לה לסביבה החדשה: העיר, הבית, הריחות, המשפחה, האוכל, הגינה עם הגדר. אפילו עברית היא כבר מבינה.



סוף...טוב מאד! כמה שרציתי כלב....


והערת שוליים על ביטוח - ביטוח נגד נזק או נשיכה זה דבר די ברור, בנוסף מחירי הטיפול אצל וטרינר הם פשוט אבסורדיים שלא לדבר אם מתעוררת בעיה רצינית. אז ביטוח (בריאות/נזק) לחיית המחמד היא דבר חיוני. כמובן שחברות הביטוח מלבישות על זה עוד סעיפים על גבי סעיפים: אם הכלב מת, אם הבעלים בבי"ח, אם הכלב חולה ומתבטלת חופשה, אם הכלב הולך לאיבוד וצריך לפרסם מודעה בעיתון וכדומה. אז גם מוקה מבוטחת.