את אילן פגשתי במהלך לימודי מדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב. אי-שם בתחילת שנות ה- 90. כשאני מספרת לאחייניי על חווית לימודי התואר הראשון לזה אני מתכוונת. אנשים צעירים שמריחים את כל ההפתעות וההבטחות שהעולם טומן להם, מפגש מוחות, מפגש חברתי, להט וחברות גדולה. משהו לא מוכר, מרגש ומעשיר את הלב והראש.
וכך הכרנו, אני ואילן. ישבנו ביחד בשיעורי המבוא למחשבה מדינית והתחברנו מאד סביב היריבות הלוהטת שנוצרה. כן, חלקנו יריבות אידיאולוגית בכל הנוגע לשאלות חברתיות וכלכליות: הוא מאדוקי הליברליזם ואני מן האגף הסוציאליסטי. שעות של ויכוחים ולימוד לבחינות. ויכוחים שלא מסתיימים על טבע האדם, טבע החברה ופוליטיקה. משהו עמוק אצלנו אמר – זאת יריבות-חברות מופלאה.
כדרכן של חברויות שכאלה זה נכנס לחיים שמעבר ללימודים. אילן שסלד מלימודי התכנות ופיתח פוביה קלה ממחשבים וטכנולוגיה נעזר באחותי התיכונסטית י' כדי לעבור את קורס החובה בתכנות בייסיק. ואני בדרכי מסופשבוע בבאר שבע, אצל יוני שלמד בעיר הדרומית, הייתי אוספת ברכבי את אילן מבית הוריו באשקלון ומביאה אותו לדירה השכורה ברמת אביב. וכמובן, כשאילן נפצע מאימון יתר בחדר כושר ועבר ניתוח ביד, סחבתי בשבילו את התיקים עד הקומה האחרונה בבניין. אילן לימד אותי לגלגל כדורי נייר אותם היינו מקפיצים לחתולה של השותף שהייתה משתוללת עליהם בטירוף. טכניקה שאחר-כך נוסתה בהצלחה על מיצונת שלנו. ארוחות משותפות. ביקורים כשאני ויוני נדדנו ברחבי הארץ. חברות.
משנפרדו דרכנו עם תום הלימודים, אני הגעתי לאמנסטי אינטרנשיונל ואילן היה האיש שלנו בממסד. כעוזרו של סגן ראש עירית ת"א, מרדכי וירשובסקי, קידם, סייע וטיפל בענייני הסניף. את ה"נאיביות" שלי בכל הנוגע להתנהלות הבירוקרטיה הוא קיבל בהבנה ודאג כל זמן.
עם פרוץ אינתפדת אל אקצה, נענה אילן לבקשתי והצטרף לסניף כרכז "פעילות המשבר" ובהמשך כדובר הסניף. הוא הגיע לסניף לשלשה חדשים ונשאר יותר משלוש שנים. בתור חייל קרבי הכיר מקרוב את עוולות הכיבוש ולא נתן שינפנפו אותו – הוא היה מאד אמפטי לסיטואציות בהן החייל הפשוט מוצא את עצמו את מול אטימות של המערכת. השכיל לראות כשלים במערכת ולהוות יריב ראוי בעימותים תקשורתיים מול "קצינים-מומחים".
אבל, מעבר לפאן המקצועי נוצרה אצלנו אחווה וידידות - מהצוות צמחה קבוצה נפלאה של אנשים מקסימים – כולל צחוקים וויכוחים. למשל הויכוח הקבוע על עצמת המזגן עם ל' המסכנה שנאלצה ללבוש סוודר בקיץ, או הנידוי של אילן לפינת העישון בחדר המדרגות (בגללי).
אירוע שלא אשכח היה בתקופות פיגועי ההתאבדות. שהינו שנינו במשרדי הסניף ברח' אלנבי בת"א כאשר מחבל מתאבד פוצץ עצמו באוטובוס מחוץ למשרד. הרעש היה נורא, ואחריו שקט מפחיד. עוד בטרם הבנתי מה קרה אילן רץ לרחוב לסייע ולטפל בפצועים, מבלי לחשוב על אפשרות לפיצוץ נוסף או סיכון לחייו הוא. עבורי, זהו המקרה בו אתה לומד מיהו האדם - מעבר לידידות, הכרות מלימודים או עבודה המקצועית. אילן הוא מסוג האנשים ששם את נפשו בכפו בכדי לסייע לאחרים.
לפני כשנה אילן בא עם בנו הבכור ש' לביקור בביתנו בלונדון. טיול בר מצווה. הם שהו אצלנו כשבוע. הייתה זו חוויה נפלאה לכולנו. ש' המקסים התחבר מיד עם עופר ואיריס. הילדים בילו יחדיו, משחקים, צוחקים והופכים לחברים אמיתיים. ואנחנו ההורים מתמוגגים. ילדינו גדלים לנגד עינינו לאנשים. אחר-כך נשמר הקשר בין הילדים. כמובן בפייסבוק אבל גם בביקור בישראל.ואז, הגיע הידיעה הנוראה. אמיר, בן זוגו האהוב של אילן העביר לי הודעה דרך הפייסבוק של אילן. תתקשרי דחוף...אילן איננו הוא בישר לי. והחלל לא התמלא מאז.
אילן היה אדם מיוחד. ידען גדול, מוכן לויכוח ודיון, מאתגר את עצמו, את חבריו לדרך וכמובן יריב קשה לאלו מולם פעלנו. הוא היה מסור ולוחם ללא חת להגנה וקידום זכויות האדם. קשוח בחוץ אך עדין, תומך וחם לב לאוהביו וחבריו הרבים - תמיד עם חיוך על הפנים, בדיחה (עוקצנית) ומלה טובה.
זה היה אילן שלי. חבר אהוב, קולגה מוערך ומגן זכויות אדם אמיתי. אני, משפחתי וחבריי התברכנו להכירו ואת האנשים האהובים שלו, ילדיו המקסימים, משפחתו. כולנו ברי מזל לגעת בחייו הקצרים ולהנות מאורו, עצובים וכואבים עם לכתו.
