כלבה, חוזה וטכנולוגיה

אני יודעת, כן, כן, אתם סקרנים לדעת מה שלום כלבתנו החדשה.
טוב, אז הכל טוב. טוב מאד. למי שלא זוכר קיבלנו אותה בתור אנג'ל ומיד הפכנו אותה למוקה.

לא. היא לא בצבע מוקה. יותר בסגנון הגוונים. והפנים היפות שלה מזכירות בורדר קולי ויש אף האומרים האסקי...
כלבה מעורבת. חצי זאב, חצי בורדר קולי, וחצי האסקי. תלוי עם מי מדברים.

מרחוק היא נראית כמו זאב, וכך בעת טיולים ובמיוחד ביער אנחנו זוכים לשמוע צעקות בסגנון:
"זאב! אבא, ראיתי הרגע זאב!"


בתמונה: אני עם זאבה ביער.











כידוע לכל בעלי הכלבים, טיולים ומפגש עם בעלי כלבים אחרים הם מקור לא אכזב של מידע. כך גם למדנו שמוקה גזעית. כן, כן! גזע האינואיט הצפוני. יש כזה דבר.
תראו מה כתוב:
The Northern Inuit Dog is a breed originating in the late 1980s, in an attempt to create a domestic dog breed more closely resembling the wolf.
וגם אומרים שזו הכלאה בין האסקי סיבירי, אלסקן מלמוט וזאב גרמני.
יאללה, מתאים לנו.

הכלבה שהגיעה אלינו "ביישנית" התרגלה למשפחה והחלה לסגל הרגלים של כלב משפחתי ממוצע. למשל, היא כבר אוכלת באור יום בנוכחותנו. מגיע לנשנש כשאנחנו אוכלים ותובעת ליטופים. הידד.

גם הרגלים מעניינים היא סיגלה לעצמה.
למשל היא מתחזה לצל שלי. פשוט לא משה ממני. מתחת לשולחן העבודה. אני מזיזה רגל. היא קופצת, מוכנה ללכת אחריי. אני מניחה ספר על השולחן. היא קופצת, מוכנה ללכת אחריי. אני מזיזה קצת את הכסא והיא כבר קופצת, מוכנה ללכת אחריי. צל.

אני נזכרת בפודרה (ולא שאני משווה) אבל היא לא עקבה אחריי כמו צל. היא רק חיכתה לרגע שנצא מהחדר כדי לטפס על הספה/מיטה.
פודרה מתה על כדורים, מקלות ואפילו אבנים. מוקה לעומת זאת (ולא שאני משווה) חסרת ייצר משחק. לא מבינה מה הילדים רוצים ממנה עם כדורי טניס או מקל בגינה. הם לא מוותרים. יושבים לידה מתחת לשולחן, שרים, מציקים, מנסים עד שהיא נשברה. כעת היא כבר רודפת אחרי בלונים, מכוניות/הליקופטרים בשלט ואפילו עכבר צעצוע על קפיץ.







הילדים בתנוחת משחק עם מוקה.





מוקה "חוששת" מהליכה ברחובות (כפרית) ובפארק מתרחקת מאנשים, ילדים וכלבים. פודרה (ולא שאני משווה) מתה על טיולים ברחובות העיר (חרשנו אפילו את בני ברק) ולא פחדה מאף אחד. להיפך, תנו לה רק לרדוף אחרי אנשים. בפארק ישר רצה לשחק עם החברים.

פודרה גם הייתה מאד טריטוריאלית בבית. צלצול בדלת והיא מסתערת בחמת זעם ובנביחות אימתניות על הדלת. מוקה לעומת זאת (ולא שאני משווה) שומעת צלצול בדלת ונמלטת מתחת לשולחן במטבח.

מאידך, מוקה לא נבהלת מפיצוצים או זיקוקי דינור. ופודרה (לא שאני משווה) שמעה פיצוצונצ'יק וכברה רצה בבהלה רועדת ומפוחדת להתחבא בתוך האמבטיה.

מוקה גם כלבה נהדרת בבית. לא מכרסמת שום דבר, אוהבת לשכב על הרצפה (למרגלותיי כמובן), מסוגלת להתאפק שעות רבות (אפשר לישון עד מאוחר בסופשבוע). פודרה (ולא שאני משווה) דאגה לכרסם מכל הבא ליד בינקותה: ספרים, משקפיים, אגוזי פקאן (ותאמינו לי, זה כואב מאד לדרוך ברגליים יחפות על קליפות פקאן), קופסת שלמה של קלציום לגורים (במכה אחת), נעלי התעמלות של אחותי הצעירה י' (הצעתי לה שוחד כדי שלא תספר לאבא עד שהתברר לי שהוא יודע על זה), ואפילו טעמה מכל אחד מ 12 המנגו שהיו בארגז במטבח. אה, לא נשכח את העוף שהפשיר על השיש בבית אבא והיא החליטה לטעום...

פודרה (ולא שאני משווה) אף פעם לא הביאה לי את נעלי הבית למרגלות המיטה. מוקה לעומת זאת הביאה לי בחודש הראשון מדי לילה הפתעות שונות. נעלי בית, קרוקס, שמיכת פליז מהסלון ועוד: "אני אוהבת אותך. תראי מה הבאתי לך. גם את אוהבת אותי?"

פודרה אהבה לטייל בלילה. כשאין פיצוצים ורעשים. כשאנחנו עייפים ממש. מוקה (ולא שאני משווה) אוהבת לישון בלילה. למרגלות המיטה שלי, כמובן. ביום היא תצא לטייל בכיף. ובמיוחד שחיק הטבע. בשלג ובמים קרים במיוחד. אינואיט, נכון?

אבל, לא אוהבים ילד אחד יותר מהשני. וגם כלבים לא. אוהבים כל אחת מהכלבות שלנו באופן שונה. ולא שאני משווה, אבל נראה לנו שמוקה יותר מתאימה לילדים בגודל, בעדינות ובחוכמה הרבה.



אז אנחנו שמחים.








אך כמו כל דבר בבריטניה - השמחה שלנו היא מקור דאגה לאחרים. בעלי הבית צריכים לאשר הכנסת כלב לבית. בחוזה שכירות סטנדרטי מוסיפים סעיף האומר משהו כמו: "מוסכם שהשוכרים יכניסו כלב אחד וכל נזק שייגרם על-ידי הכלב יכוסה עלי ידי השוכרים." הגיוני לא?

אבל, בעלת הבית שלנו היא עורכת דין (אני מתנצלת בפני כל חברי/רותיי העוסקים בעריכת דין). ולא רק שהיא עורכת דין היא מעולם לא גידלה בעל חיים. ולא רק שלא גידלה בעלי-חיים, היא כנראה לא אוהבת בעלי חיים ולא מבינה איך אחרים רוצים לגדל בעלי חיים. אבל, אנחנו מתעקשים. מסבירים מה זה אומר. איך נטפל ומרגיעים שנכסה כל נזק, אם ייגרם לבית (הרי התכולה היא כולה שלנו). טוב, הם נעתרים ולבסוף מוקה מגיעה. במקביל צריך לתקן את החוזה.

שלא תתבלבלו לרגע. הכל דרך המתווכים שגובים עמלה נאה על תיקון החוזה. טיוטות מוחלפות בין משרד התיווך לבעלי הבית. שבוע עובר, ועוד שבוע, ועוד שבוע, ועוד שבוע.... המתווך מעדכן: "כל טיוטה שהעברתי לא סיפקה. אני ממתין לאישור". ואחרי חודש וחצי אכן מגיע האישור. ואלינו הטיוטה.

יוני מגחך. לי יוצא עשן מהאזניים. חברנו א' אומר: "אני מציע שיוני ידבר איתם. את קצת עצבנית..."

אז ככה זה נראה: התיקון על פני עמוד שלם. פסקת מבוא ארוכה כללית ומייגעת. אחריה (אני מתמצתת למענכם) סעיף (1) אם הכלב יפריע לשכנים בנביחות או בכל אופן אחר - לסלק אותו/ה ; (2) אין להשאיר את הכלב לבד בבית יותר מ- 4 שעות; (3) חייבים להוציא את הכלב לטיול עם חגורה, וכן על הקולר חייבים לשים תג עם כל הפרטים של הבעלים (הם כנראה לא שמעו על צ'יפ ובטח לא על המלצת עמותות הכלבים בבריטניה לא לציין פרטים אלו); (4) יש לחסן את הכלב בחיסון לכלבת, שעלת, חצבת, ירקת, דלקת מכלאות, דלקת בתים, גלגלת, בלבלת, רדדת וכן הלאה......

טוב, אתם מבינים את הראש. אני פשוט מקריאה לבעל הבית את הניסוח. "לא, לא. כמובן שאת יכולה להוריד את הסעיפים האלו. אני פשוט הייתי בחו"ל ואישתי הכינה את זה. לא, לא, אנחנו לא רוצים לפקח או לרגל עליכם, פשוט חיפשנו באינטרנט מה יש ורכזנו את זה ביחד..."

נו מילא, בסוף חתמנו על גרסה קצרה וממצה. מוקה הספיקה מאז לשלשל ולהקיא והכתימה את השטיחים מקיר לקיר....

ובנושא אחר לגמרי.
אנחנו יוצאים לטייל ב Hampstead Heath.


בחניון מערכת תשלום במטבעות או באמצעות הפלאפון.
אני מתקשרת. מערכת זיהוי קולי עונה לי: "בבקשה אמור את שם יצרן המכונית".
"טויוטה" אני עונה.
"בבקשה ציין את מספר הרישוי של הרכב".
"RA54 0XT" אני עונה.
"אמרת RA54 0XP, אמור כן אם זה נכון ולא אם זה לא נכון."
"לא" אני עונה.
"בבקשה ציין את מספר הרישוי של הרכב".
"RA54 0XT"
"אמרת RA54 0XB, אמור כן אם זה נכון ולא אם זה לא נכון."
"לא" אני עונה.
"בבקשה ציין את מספר הרישוי של הרכב".
"RA54 0XT"
"אמרת RA54 0XD, אמור כן אם זה נכון ולא אם זה לא נכון."
"לא" אני עונה, הדמעות גודשות את עיניי...
אחותי מ' מגיעה להושיע ומעבירה לי ארנק עמוס מטבעות.




שיהיה שבוע טוב. וגם תמונה עם האינואיט בשלג האחרון.